אני האיש,
שלא פעם את האמת והשקר בתמימות הפגיש,
האיש שכמעט הכל כבר הספיק להרגיש,
מול העולם הגדול נשאר תמיד אדיש,
אוייי... ולפעמים באמת זה קצת מתיש,
האיש, הכל יכול, לא סתם עכביש,
חוצה גם באדום את הכביש,
פוגע, נוגע... רק לא בחשיש.

ילדה קטנה בוהה בזכוכית,
חלון ראווה,
במדינה הזאת כבר לה אין שום סיבה לגאווה,
ילדה קטנה ותמימה,
לא ראתה עדיין כלום,
עם שום גבר עדיין לא נרדמה,
אבל הספיקה להבין, השתעממה מלחשוב,
דבר פחות, תשאר רחוק, תדע מקרוב.

ואני האיש,
כמעט עם עשרים שנה בעולם מיותרות,
מעשן את האוויר, לוקח לריאות,
והספקתי קצת יותר מחלון ראווה לראות,
אני האיש, שטובע במיליוני שאלות,
לאהוב, לא לאהוב, להיות או לא להיות,
סוגר עוד יום, עם מכתב ובקשה,
שאולי נקום מחר למציאות חדשה.

הספסל בגן שלי שוב פעם ריק,
הדימיון מהחלום כל הזמן מוסיף ומתרחק,
כי כולם רוצים את האושר לעצמם,
לא מבינים זה כמו קו עם נקודת סוף,
שהוא יחלוף, ימשיכו לדחוף כמו פעם,
כן, זאת המציאות, קשה יותר מתמיד,
אני האיש, פה לבד, מנסה לשנות מהעתיד.

אני האיש,
שעכשיו בלילה פושט את המדים,
שומר את האמונה לימים מיוחדים,
מסתיר את התקווה, הפרחים הורודים,
האיש, שחושב ביום ומבין רק בלילות,
לא אומר חבל, נותן לשכנים לבכות,
ורק חולם מציאות, מציאות בלי חלום,
מתי יגיע האושר ויעיר אותנו פתאום.

כוכבים נופלים, מפחדים להתרסק,
לא רוצים לגעת בארץ, להפסיק להתפנק,
וגם אני, האיש, נפלתי, התרסקתי,
התאהבתי פעם אחת יותר מדי,
הייתי בשמיים, באישון לילה,
לפתע נפלתי, זה לא היה כדאי,
ואומרים שכוכב נופל מבקשים המשאלה,
אז נפלתי, ביקשתי להגמל מהמחלה,
התרסקתי כמו עוד כוכב, כן, אני האיש,
וביקשתי, התפללתי, שוב לא להרגיש.

כן, ואני האיש,
ואת ספרי לי ילדה יפה,
מה לקחה ממך אהבה כמו סופה,
אנא ספרי לי ילדה קטנה,
מה איבדת, איזו מתנה,
ספרי, ספרי לי ילדה אהובה,
מה את מחפשת, איזו תשובה,
ספרי לי, לא עוד דמעות,
מי שאב מליבך את החלומות,
ספרי לי ילדה, מבלי להרגיש,
כי אני לצידך, אני הוא האיש,
שכואב גם לו, כמעט ומתיש,
שבגדו בליבו, ונשאר אדיש,
ספרי ילדה, איזה כוכב עם הכאב אותך הפגיש,
ספרי לי, כי אני, אני הוא האיש.