לפני ארבע שנים באוקטובר 2000 היתה המכה הראשונה
בסידרת המכות שנפלו על ראשי.
                       
                           

אריה נפטר.
אריה היה חבר ילדות שלי. כשהכרתי אותו הייתי בת ארבע וחצי
והוא מבוגר ממני בשנתיים. אז הוא היה בן שש וחצי. גם הוא נכה.

למדנו באותו בית-ספר מיוחד לנכים, ברמת-גן, היינו באותה כיתה.
הוא סיים את הלימודים לפני והלך לעבוד במקום מוגן לנכים, היינו

נפגשים אחת לשבוע במועדון "ספיבק" בר"ג, ואט-אט התחזק הקשר
והיינו "חברים". את הנשיקה הצרפתית הראשונה קבלתי ממנו
בחצר בי"הס, הוא בא לבקר אותי שם וחיכה איתי עד שההסעה
שלי תגיע. כך התחילה החברות שלנו שנמשכה כשנתיים לפחות.
הוא היה בן-בית אצלנו, הוריי אהבו אותו, וגם סבתי רצתה שאנשא
לו. אבל זה לא היה כל-כך פשוט. אני סיבכתי אותם. יש לי כשרון
כזה. היינו יוצאים למסיבות וסרטים יחד, הוא היה מטלפן לאמי
ומבקש שתעלה אותי לאוטובוס לת"א והיה ממתין לי בתחנה
המרכזית הישנה, משם היינו יוצאים לחברים או למסיבות
שהתארגנו ברגע האחרון, ובדרך חזרה הוא היה מעלה אותי
לאוטובוס האחרון לנתניה ואמי הייתה מחכה לי שם. אלו היו
השנים הטובות ביותר בחיי. מסיבות, חברים, סרטים. יצאתי !
הכל היה בסדר גמור, פחות או יותר, עד שהכרתי במועדון בחור
אחד, אף הוא נכה, אך עם ראש טוב בין הכתפיים ואני אהבתי
לדבר איתו על כל נושא שבעולם, בנוסף לזה שנדלקתי מהמגע
שלו, ולכן החלטתי להפרד מאריה. אז נפרדנו יפה ונשארנו
ידידים טובים. פניתי לבחור השני והצהרתי על רגשותי כלפיו,
הוא אמר לי שהוא אוהב אותי בתור אחות קטנה, זה לא מה
שקוויתי לו, אז חזרתי לאריה, והוא קבל אותי חזרה. אבל זה
לא היה זה כבר.
לא רציתי אותו והפסדתי את הרכבת. הוא נישא פעמיים.
כשהוא התגרש סופית מאישתו הראשונה, הוא בא אלי והציע לי
לחיות איתו ואחר כך להתחתן איתו, אבל חשבתי שאוכל לזכות
במישהו יותר טוב. אז דחיתי אותו. והוא הכיר אישה אחרת
והוא נישא לה, אחרי כמה שנים נולדה להם בת יפהיפה.
במשך זמן רב הייתי בת בית אצלם, לעיתים הייתי ישנה שם
שישי שבת ואז חוזרת הביתה לנתניה. אריה ואני היינו מאוד
קשורים אחד לשניה, אך השנים עברו ואנשים השתנו. או אולי
זו אני שהשתניתי, לא יודעת בדיוק. אך למרות הכל נשארנו מאוד
קרובים. הוא היה החבר הכי טוב שלי.
כמה זמן לפני שהוא נפטר, לא ביקרתי אצלם הרבה בגלל כל
מיני סיבות. וכשאמי סיפרה לי על מותו, חטפתי מכה בראש !
להלוויה לא הספקתי להגיע אבל לאזכרה של חודש נסעתי.
אחרי התפילה ליד הקבר, המשפחה הביאה כיבוד קל.
כל מה שאריה אהב לאכול. לא יכולתי לבלוע דבר.
טוב. זה נגמר.
אבל הותיר בי חלל וצלקת.

                       

המטפלת הפיליפינית הראשונה שלי, רוזי, היא הייתה כבת
משפחה אצלי בבית, היא קיבלה אותן המתנות שאני קיבלתי
מהוריי בשובם מחופשה. היא הייתה באה איתנו לכל מקום,
היינו בלתי נפרדות ואף ישנו באותה מיטה אצל הוריי. היא
הייתה כמו אחות שאין לי. אהבתי אותה מאוד וגם הוריי אהבו.
ב- 20.10.2000 רוזי ברחה ולא ידענו היכן היא, עד שיום אחד
בינואר קיבלנו בדואר מכתב מעורך דין אחד מת"א, שרוזי
תובעת אותנו לדין והלכנו למשפט. אני מאוד מאוד נפגעתי
ממעשה זה של רוזי. לא האמנתי שהיא תעשה לי, לנו, דבר
כה מכוער!, אני הייתי מאוד קשורה אליה וחשבתי שגם היא.
נראה שטעיתי.
טוב.
זה קורה, אנשים טועים.
בסדר.
אבל מאז לא נתתי לעצמי להקשר מבחינה ריגשית לאף
מטפלת אחרת. זה חסר לי מאוד אבל  אני לא מוכנה להסתכן.
זו הייתה המכה השניה שחטפתי תוך זמן קצר מאוד.

                   

     

במאי 2002 חטפתי את שוק חיי! אבא שלי נפטר בפתאומיות !
הם יצאו ביום שישי בערב ביחד לחבר'ה, ברמת-השרון, אני
הייתי בבית-הוריי משום שלמטפלת היה חג והיא יצאה מיום
שישי. צפיתי בטלויזיה עד אחת השעה עשרה וחצי ואז הלכתי לישון
וסגרתי את דלת חדרי. בשבת בבוקר קמתי מוקדם ואמי באה
לקראתי. ידיה היו חמות באופן מפתיע, ואז היא סיפרה לי שאבא
אינו. לא האמנתי לה. הלכתי לחדר שלהם והוא היה ריק!
חזרתי לחדרי. אמא חיכתה לי שם. ידיה אוחזות אחת את את השניה.
שאלתי "איך" ? היא סיפרה לי. "אבא החנה את האוטו בפינת
הרחוב בו החברה גרה, ואמר לאמא "אני צריך לשבת עוד כמה
דקות". היא אמרה,"בסדר, אולי כדאי שתפתח את החגורה כדי
שתוכל לנשום יותר בקלות". הוא לא ענה לה. אז היא פתחה לו
בעצמה את החגורה. וסובבה לרגע את ראשה לצד השני,
וכשחזרה אליו, נטף רוק מפיו. היא ניקתה את הליכלוך, והוא
התכופף כאילו לצאת החוצה מהאוטו, צרור המפתחות נשמט
מבין אצבעותיו ארצה. הוא קפא בתנוחה הזו. חצי בתוך האוטו
וחצי בחוץ על הכביש. רק אז אמי הבינה שמשהו קרה לו. היא יצאה
החוצה ובמרחק של שתי חנויות מהפינה מצאה "מקדונלד" פתוח
ובקשה להזעיק אמבולנס. אך היה כבר מאוחר מידי, אבא נפטר
מיד כשרצה לצאת מהאוטו. החובשים טוענים שהוא לא סבל כלל."  
בהתחלה לא באו הדמעות. רק בלילה הן פרצו ולא פסקו.


                   

ואז צצו בעיות בעבודה שלי, אני עובדת ב"המשקם" נתניה,
המנהל שלי החליט שאני אעבוד רק שלוש פעמים בשבוע,
בגלל התפוקה המעטה שאני מסוגלת לת להם, עם כל הרצון
הטוב שלי. מאחר ואני עובדת ברגלים, זה לא מספיק להם.
אני הרגשתי מושפלת ולא שווה לשאר העובדים, התנגדתי
כמיטב יכולתי, אך כמובן שהפסדתי במאבק.
זו הייתה המכה הרביעית.
             
               

     

בסוף אוקטובר, תחילת נובמבר 2002 התאהבתי עד מעל לראש
בגבר נשוי. לפי שפת הגוף והמילים שאמר לי חשבתי שיש לו
רגשות כלשהם כלפיי, אך הסתבר ששוב טעיתי. וב-11.12
החלטתי שאני רוצה להיות מלאך בשמים, אך גם בזה לא
הצלחתי, והינה אני עדין כאן חייה ונושמת.
זו הייתה המכה החמישית.


         
         

ואז תוך כמה חודשים נוספים נפטרו עוד אנשים שהיו יקרים
לליבי, ביניהם, בת-דודה של אמי, מחיפה.
       
         

בפברואר השנה, דודי, אחיה של אמי, עבר ניתוח לב-פתוח.
בפעם הראשונה הניתוח נעשה ב"מדיקל סנטר" בהרצליה,
נסענו כל יום לבקרו ולו לדקות אחדות. אחרי שהניתוח
הסתיים ובאו לבשר לנו בחדר ההמתנה, בדיוק בא, החבר
של הבת של אישתו של דודי, וחיבק את הנערה הצעירה
בזרועותיו, כמו שאני הייתי זקוקה להיות חבוקה בזרועותיו
של הגבר ההוא. אך לא יכולתי ליצור קשר עימו למרות שהייתי
זקוקה לו נואשות. אז לא יכולתי יותר להתאפק, המתח שלפני
הניתוח, הנסיעות התכופות שלנו לבקר את דודי, הבשורה  
הטובה שהניתוח הצליח, ולראות את הזוג הצעיר הזה מחובק,
היה יותר מידי בשבילי ופרצתי בבכי לפני כל המשפחה. לא יכולתי
יותר להכיל הכל בפנים. הם חשבו שאני בוכה מרוב הקלה,
דבר שלא היה רחוק מהאמת, אך לא היה כל האמת.
למחרת בבקר נסענו, אני ואמי, לבקר את דודי. נשארנו עד
שעת הצהרים ונסענו הביתה לנוח ולהחליף כוחות ליום המחרת,
בדרך לנתניה, על כביש החוף, יש תחנת דלק "אסא" שם אנחנו
נוהגות לאכול בשבתות כשאין לנו מה לעשות, נוסעות לשם
ומבלות שעתיים וחוזרות הביתה. זה מה שעשינו אותה שבת.
נכנסנו, הזמנו ואכלנו קודם את הסלטים, כשלפתע אני מזהה את
הגבר ההוא שאהבתי כל כך עם אישתו והבת שלהם. מהחוץ לא
ניתן לראות פנימה, רק מבפנים החוצה. אמרתי לאמא שהנה
הוא עם משפחתו. סובבתי את ראשי, להטיב לראותו. הוא התעלם
לגמרי מקיומינו ועברו לצד השני של המסעדה. אני הרגשתי כמי
שנעצו בליבה סכין חדה וסובבו אותה בפנים לכל הכיוונים. אמי
לא יכלה לההבליג על מה שקרה והחלה ללהג עוד ועוד. במאמץ
רב סיימתי את הארוחה. לפני שיצאתי מהמסעדה הבטתי בהם,
הם לא השגיחו בכך ויצאתי. נסענו הביתה. אני חשבתי שאולי
הוא לא הרגיש בנוח לגשת אלינו מפני שהייתי עם אמי ולא עם
המטפלת הפיליפינית, ואולי הוא היה נבוך, אבל מעשהו זה
מאוד מאוד פגע בי.
דודי החלים מהניתוח אבל צצו סיבוכים והיה צורך בניתוח נוסף,
שבוצע בבי"ח "רבין" והפעם הצליח במאה אחוז. אך עוד פעם
מתח, האם יצליח או לא, בסוף הצליח והוא מרגיש בסדר.
אבל כל הסיפור הזה לא תרם להרגשתי הטובה, להפך הרגשתי
נעשתה יותר גרועה.

             

 

ואז במאי השנה יצא לאור ספר שירה, שבו התפרסם שיר אחד
שלי. נתתי עותק אחד לגבר ההוא, שמתי בתיבת הדואר שלהם
ונסעתי להפלגה בת שישה ימים. היה מאוד נעים ומאוד מהנה.
כשחזרנו סוף-סוף ארצה, הביתה. התקשרתי אליו לפלאפון, הוא
ענה ולא סגר. (שמחתי.) שמחה זו לא ארכה זמן שכן הוא אמר
שאינו רוצה בשום קשר איתי.
זה היה הקש ששבר את גב הגמל.
מאותה שניה שסגר את הפלאפון שלו, סגר לי את פתח האוויר
לנשימה שלי. מאז אני מרגישה כמו בצינוק וגם ולא מרגישה
שום רגש כלפי אף אחד.

         

אולי בשביל אדם אחר זה סתם שטויות ולא כדאי לקחת ללב,
אבל עבורי זה המון התרחשויות בפרק זמן קצר מאוד.

23.9.04