מוקדש ללירון, למרות שלא מגיע לה.

היא עלתה על האוטובוס עם חברה בדרך חזרה הביתה מאיפה שהוא.
"כוסית" לחש לחבר שישב לידו, החבר הניד בראש באדישות וחזר
לבהות בחלון. רון קם, הלך לקדמת האוטובוס והתיישב מושב
מאחוריהן, מקשיב לשיחה על הדיסק שקנתה, החברה נראתה משועממת
ולכן החליט לפנות אליה קודם. "סליחה, מאיפה הכובע הזה?" חייך,
שתיהן פרצו בצחוק, בדיחות פרטיות וזה. "אני רון" "דנה, וזו
לי", רון הסב את מבטו לכוסית בשם לי.
לי כנראה חשבה שהוא מתחיל עם חברתה ולא ממש שיתפה פעולה כשהוא
המשיך בניסיון לפתח שיחה.
"טוב, זו התחנה שלי" אמרה דנה אחרי זמן מה, היא הוציאה סיגריה
מהתיק וקמה. "ביי" הוא חייך, רק עכשיו שם לב שגם חברו כבר מזמן
ירד מהאוטובוס. רון התיישב ליד לי בזמן שהאוטובוס עצר, השניים
התבוננו בדנה מדליקה את הסיגריה בהנאה. השיחה התחדשה.

היא בוודאי פירטה לי כל הברה שיצאה מהפה שלו בשיחה הזו, אבל לא
ממש הקשבתי, כושר הריכוז שלי על הפרצוף. הפואנטה היא שהיא לא
ירדה בתחנה שלה, אלא המשיכה אליו כדי, הממ... לשמוע איזה דיסק
(?). בכל מקרה 4 דקות אחרי שהם נכנסו אליו הביתה, הם כבר היו
בחדר שלו, חצי עירומים.
למחרת היא התיישבה (בקושי) אצלי בבית, מעשנת בשרשרת, עם חיוך
עצבני על הפנים, היא סיפרה לי כל פרט אפשרי. מה הוא אמר, מה
היא ענתה, איפה הוא נגע וכמה פעמים היא גמרה. השיחה הייתה יותר
ארוכה מהאירוע שעליו היתה.
בזמן שדיברנו אבי התקשר, מה שגרם לה להתחיל את כל הסיפור
מהתחלה. בשלב זה כבר לגמרי איבדתי עניין. היא המשיכה לדבר
ולעשן בשרשרת, גם אני כבר עישנתי בשרשרת.
שלא תבינו אותי לא נכון, נורא שמחתי בשבילה (ואפילו די
קינאתי), אבל, היא דיברה רק קצת יותר מדי. אפשר להגיד שהייתי
בהלם כשהוא התקשר אליה אחרי כמה ימים, גם היא הייתה בהלם
ות'אמת, נראה לי שגם הוא.
אחרי פגישתם השניה והשיחה הארוכה שהתנהלה אחריה, נפגשנו עם אבי
ויכולתי להישבע ששמעתי קנאה בקול שלו.
לי הכחישה או הדחיקה, תלוי איך מסתכלים על זה.

בזמן שהיא התלבשה בפעם השלישית שהם נפגשו, הוא שאל אותה אם הם
ביחד, אז רק נזכרה לספר לו על הפחד ממחויבות שלה. הוא הסביר לה
שזה לא יכול להמשיך ככה. והם נפרדו כידידים.
היא הגיעה אלי לא יודעת עם לבכות או לצחוק. אכלנו גלידה והלכנו
להיפגש עם אבי.
בפעם הראשונה מזה זמן מה, שמעתי הקלה ואפילו שמחה בקול שלו.