פרק 5

הם היו חמישה. שלושה בנים עם שתי בנות, למרות שממבט מרחוק
בקושי ניתן היה להבחין בין המינים. חמישתם היו לבושים מעילי
רוח עבים בצבעי בז' ושחור, שהתנפנפו לכל הכיוונים עם הרוח
העזה. הם הלכו באיטיות, ונדמה היה שההליכה נגד הרוח גורמת להם
להתקדם סנטימטר אחד כל עשר דקות. בכל זאת, לא היה נראה כי מצב
הגשמים והרוחות העזות המעיט ולו במעט את רצונם העז להמשיך
קדימה לעבר הבניין האפור, ולהכנס לתוכו. הכל נראה אפור,
והצבעים היחידים שנותרו ברחוב הצר כאילו נמרחו והתעופפו להם
מחוזק הרוח.
הם היו חמישה, הולכים קדימה.

פרק 4

השומר התבונן דרך החלון הצר, מביט בעיניים עייפות על שכבת
העננים העבה שנראה כי הצטברה לה מעל לרחוב ממול לחלון. האנשים
החלו אט אט להעלם מהכביש, מכוניות החלו צופרות פה ושם, ממהרות
להגיע ליעדם היבש והחם. הרחוב, מוכה רוח וטיפות שמנות של גשם,
החל להתרוקן ולהשתנות. הוא מצמץ, והעביר ידו על החלון הקטן,
מנקה את שכבת האדים שהצברה עליו. היה נדמה לו, לרגע, כי הוא
לבד בעולם האפור, שכמעט כבמטה קסם הפך מונוטוני וחדגוני, אפור
ולבן, עם כתמים גדולים ושמנים של מים על הפיברגלאס הסדוק.
השומר נאנח. קשה לשמור ביום סגרירי שכזה, כשהגשם מפצפץ בעצבנות
על תקרת המתכת, והמים חודרים אט אט את הרצפה החולית. הוא הסתכל
בשעונו. לפי התחזית, הסערה רק תתחזק בשעות הקרובות, והוא רק
התחיל את משמרתו לפני שעה.
לפתע הצטער על שלקח את המשמרת הנוספת של אותו היום. הצטער על
שהתנדב לכסות על החור שנוצר עם מחלתו של חברו לעבודה.
הם היו ארבעה, שומרים חסונים השומרים על בניין אפור וחסר
ייחודיות. לעיתים היו מתלוצצים על כי אין אדם בעולם שירצה
להכנס לבניין בכלל, גם אם ישאר הבניין האחרון העומד בעולם.
הם היו ארבעה, אבל כרגע הוא היה אחד. והעולם היה אפור.

פרק 3

צווחה. היא הדהדה בקול בקירות האסבסט הלבנים של החדר הצר,
כאילו מנסה למצוא את פתח היציאה, לברוח החוצה אל העולם, אל
השמש. לדיירי החדר לא היה קמצוץ מושג על המתרחש בעולם שבחוץ,
על הגשם והסערה המשתוללים בעוז, כאילו מגיבים למצב רוחם
באמפטיה. חלפו חודשים רבים מאז ראו הדיירים את העולם החיצוני,
חוו את חום השמש או את רחשם המרגיע של העצים המתנועעים ברוח
הקלילה.
פעם, היו מקשיבים להם בהתמדה, מנסים להאזין ולמצוא הגיון
בעולם, בטבע, מנסים למצוא את מקומם בעולם שהכירו כמקום הטבעי,
הקיומי.
הם עדיין זכרו את רעשן הנורא של המשאיות הגדולות, כאשר אלה
רמסו בקול פצפוץ נוראי את העצים הזקנים שעמדו גאים, וכעת
שוכבים מתים על אדמת סחף ריקה. הם עדיין זכרו את הצווחות
והצעקות שהתחוללו סביבם, כמו סערה איומה, מכים בעצים, בצמחים
והורסים את עולמם הנפלא. ואז, העבירה אותם סערת הצעקות הלאה,
הרחק משם, אל עולם שקט, מונוטוני ואפור, עולם סגור, שאין בו
עצים, ואין בו צמחים, והמים אינם מפכפכים בקול דק, אלא עומדים
בצלוחיות מתכת קטנות, כאילו גם עליהם חרב עולמם.

צווחה נוספת נשמעה, ולאחריה הד, הרודף אותה בנסיון נואש לעצור
את נסיון הבריחה החוצה. אין עולם בחוץ חשבו הקופים הקטנים בזמן
שקפצו מעמוד חלוד למשנהו, והסתכלו בעצבות על צלוחיות המים
הריקות. הם היו שלושה אחים, תלושים מעולמם להרפתקה שקיוו
שתיגמר, קיוו לחוש שוב את חום השמש על בשרם, ולשמוע את פכפוך
המים בין אוושת העצים המתנועעים לקולה של הרוח הקלילה.

במשך דקה ישבו בשקט מוחלט, בוהים בדמויותיהן החייתיות שהשתקפו
על בליטותיהן של שתי צלוחיות המים הריקות.
ואז, מקפצים בין עמודי מתכת לסלעי פלסטיק, החלו לצווח שוב.

פרק 2

שני צפצופים חלודים הרעידו את האויר הלח, מלווים באוושה חלשה
של מכונת ההנשמה שעמדה בפינת המיטה. היצור הקטן והחלוש שהתקיים
אך בקושי על  המיטה הירקרקה שכב בלא ניע, ידו האחת מונחת
ברפיון על בטנו, והאחרת מוצמדת בלפיתה עזה ללחי חיוורת וצבועה
בגוונים חריפים של ורוד בוהק.
היא ישבה שם לנצח, מחזיקה את ידו בחזקה, מתפללת בשקט. היא
התפללה למרות שאמרו לה שאין. אין למי, אין למה, אם הוא היה,
אזי כבר מת, ממש כמו הגוף החלוש על מיטת הברזל. אך היא סרבה
לקבל את המציאות העגומה. סירבה לוותר. סרבה לתת לו ללכת.
פעם, כשעוד היה בשיאו, הוא היה החזק. עם גוף חסון, ועיניים
בורקות, הקרין סמכות ואהבה, כששמר עליה מסערות העולם. הוא היה
השומר שלה, העמוד עליו נתמכה, והיא אהבה אותו עד כלות נשמתה.
והוא, השומר, החזק, האמיץ, החזיר לה אהבה כמו שלא ידעה מעולם.
הוא היה השומר. שלה, של העולם כולו. הוא היה הראשון. ועכשיו,
על המיטה הצרה, שכב גוף חיוור וקטן, נכנע בענווה לסערה, שבלעה
את רוחו.
הם אמרו לה - אז, כשבדקו אותו לראשונה - שהמצב יחמיר, אך היא
חשבה שהתכוונו אליו. לא ציפתה שהתכוונו לעולם.
בחוץ, הרוח יללה בצווחות עזות, מעיפה ושולחת הכל מדרכה, מוחקת
מהעולם את צבעי החיים.
היא בכתה עכשיו.
המכונה החלודה קרקשה שוב, משמיעה רעשי גסיסה אחרונים. היד על
לחיה התכווצה מעט, בנסיון אחרון להחזיק את כולה.
דמעה יחידה נזלה מעינה.
הם היו שניים, בחדר הקטן והטחוב, מלא ריחו המחליא של המוות.
שניים.
והיא בכתה על כולם.

פרק 1

הוא הסתכל על השמש, בולע בשקיקה את חמימותה המלטפת, מריח את
צמחי הבר שכה אהב, וכעת גדלו פרא ככל שראו עיניו.
לא היה מי שיגזום את הפרחים הירוקים הקטנים. לא היה עוד מי
שיטפל בשדות שפרחו בצבעים העזים והחדים שראה מימיו. טחב גדל
בין אבני השביל, ריחו הצונן ממלא את אויר הצהרים הבהיר. לא היו
עוד אלה שידרכו על סלעי החצץ השבורים, ויצחקו בהתרסה אל מול
השמש השוקעת.
הוא היה לבדו.

לבו הזקן פעם.
הסערה חלפה, והצבעים העדינים החלו חוזרים לעולם, ממלאים את
האויר בניחוחות בריאה.

הוא עצם את עיניו.
הסערה מחקה כל זכר לעולם שהיה, לאפרוריות המונוטונית, למציאות
המאובקת.
כך היה, וכך יהיה, חשב לעצמו בעינים עצובות, נותן לרוח הצהריים
ללטף בעדינות את שיערו הלבן.

וכך, ביום בהיר ונעים, כאשר רוח קלילה מלטפת בעדינות את עצי
הענק הזקנים, ישב אחד זקן עם פנים למודות צער, בוהה בשמש
הבהירה ממעל, בליבו תקווה, ועל פניו חיוך.