ברגליים מפוסקות, עם סיגריה שמוטה בפיו, ישב שמוליק לפני משרד
המג"ד ועיניו משוטטות ברחבי המפקדה. מפעם לפעם צד מבטו את אחת
מחיילות הגדוד. כשעברה פקידת הלשכה לידו, לא התאפק וקרא לעברה
"לימורי, מה העניינים?". היא לא ענתה לו ומיהרה לחזור למשרד.
נראה שמתעלמים ממני, חשב לעצמו, ואיפר את הסיגריה אל תוך העציץ
שלידו. רק לפני שעות מעטות היה שמוליק הסמל הנערץ ביותר בגדוד
והנה הוא מוצא עצמו ממתין לבירור חמור אצל המג"ד. החבר'ה
מהמחלקה לא הראו את הפנים שלהם כל השעתיים שהוא המתין שם.
נועה, חברתו, לא ענתה להודעות הטקסט ממנו, כנראה היתה בשיעור
או משהו כזה. שמוליק היה ממש לבד וזה עיצבן אותו הרבה יותר
משיחת הבירור עצמה.

הפעם הראשונה ששמוליק שכב עם מישהי היתה בדיוק שלוש שנים קודם.
זהו לכאורה פרט נטול חשיבות ביחס לאירוע שאותו מנסה הסיפור
לגולל, אולם משום שהוא מאיר את דמותו של שמוליק מעבר למדי הצבא
שלו, ניגע בעניין זה במהירות. היא היתה בת נעל"ה, עולה חדשה
מביילרוס בת חמש עשרה וחצי. הוא עבד ברפת של הקיבוץ ושם נפגשו.
היה עליו להכניס אותה לעבודה. הוא כמעט והכניס אותה להריון.
זאת לא היתה לגמרי אשמתו. למעשה היא ששלטה בעניינים והובילה את
הדברים לידי כך שבארבע בבוקר במקום לפקח ולנהל את החליבה, מצא
עצמו שמוליק מתגופף איתה בלהיטות שטרם ידע כמוה. כדרכם של בנים
צעירים פיזר את הוכחת גבריותו בקרב כל בני השכבה שלו. היא
שילמה מחיר יקר, הרבה יותר מזה שחשבה, עבור בוקר האהבים הזה.
כתוצאה מכך היא גם הבינה מהו קיבוץ ותוך חצי שנה עזבה, איש לא
ידע להיכן. גם שמוליק שילם. הוא המשיך לעבוד ברפת ואף כי מדי
פעם מצא שותפה ללילה, לא הצליח לעולם לחזור לאותה תחושה שהיתה
לו אז איתה. כמה שלא ניסה עם אחרות, ולמרות שמאד אהב את נועה
חברתו, זה לא היה זה. כמו מין קללה שהוטלה בו, יחסי המין שלו
היו מאז חיוורים ונטולי חיוניות.

"בחזרה לעתיד" היה שמו של המבצע. לכאורה שום דבר חדש: כיתור של
כפר, חסימת הצירים, בידוד של בתים חשודים, איתור זירות מטענים
ולכידת מבוקש - מוחמד זארתאווי, ראש התנזים באזור. התצ"אות היו
פרושים על השולחנות הארוכים באוהל חדר האוכל. נורות שהשתלשלו
מהתקרה האירו באור של 24 וולט את המבנים המצולמים באפור
והחיצים המצוירים. הלוחמים החלו להתאסף לתדריך. אלי המ"מ ביקש
משמוליק לבדוק את ההאמרים ואת ארגזי התחמושת. כשחזר אל האוהל
כבר דיבר המ"פ על הוראות הפתיחה באש, על החשיבות למנוע פגיעה
בחפים מפשע, על ירי רק בסכנת חיים, על הסכנה שבירי "דו"צ"
כלומר כוחותינו על כוחותינו, על דגשים בירי צלפים ובטילי הנ"ט.
אחד הלוחמים שאל מה יהיה במקרה של ירי מתוך בתי תושבים והמ"פ
ענה לו לנסות לבודד אותם קודם ובכל מקרה של ספק להמתין לפקודה.
רק במקרה של ירי המסכן את הכוחות לפעול מיידית. ניתנו הסימנים
המוסכמים, סדר התנועה, ההוראות האחרונות. עוד חצי שעה יחשיך
יותר ויוצאים. לשמוליק היתה עוד עבודה לארגן את ההאמרים לפי
הציוותים, לתדרך את הנהגים, לבדוק את הציוד של הלוחמים, להחתים
על התחמושת. הוא התייחס כל כך ברצינות לתפקיד שלו עד שלא עבר
זמן רב והקצינים בפלוגה ידעו שאם הם רוצים שמשהו יתבצע במהירות
ודייקנות כדאי שזה יוטל עליו. ללא ספק מועמד וודאי לרס"פ, אולי
אפילו בקבע אמר עליו הסמ"פ יותר מפעם אחת.

שיירת ההאמרים יצאה אל דרכה מותירה ענן של פיח ואבק מאחוריה.
הערב ירד בכבדות והפך את הנוף לאוסף של צללים ונצנוצים רחוקים.
ריח של עשן עלה באוויר, ועם הערפל שירד נוצרה תחושה קלה של
מחנק. השמיים נראו כפרושים בקושי על ההרים ואפילו הכוכבים
המעטים שהאירו נראו מטושטשים וחיוורים. 'אין אלוהים במקום
הזה', חשב סג"ם אלי וביקש מהקשר לדווח את מילות הקוד לכניסה אל
הציר. מהכביש הסלול היטב החלה השיירה נוסעת בדרכי העפר שלהם,
של ה"מקומיים". הדרכים האלה הבלתי סלולות המקשרות בין הכפרים
היו סכנה של ממש לנסיעה בלילה. סלעים פזורים, מקטעים בלתי
כבושים, ומעל הכל סכנה של מארב לכוח. המחלקה היתה כולה דרוכה,
מוכנה להפתעות ועם זאת הניסיון נטע בהם בטחון של לוחמים
מיומנים. זה היה להם כבר החודש השביעי שבו יצאו, כמעט מדי
לילה, אל המבצעים הללו. כמה שהדבר נראה מסוכן וקשה,  הם העדיפו
לצאת למבצע כזה כל לילה ולא לעמוד במחסומים המתישים. לא היה
שום דבר הרואי במחסומים האלה, רק שגרה של ביקורת תעודות, הכנסת
סדר בטורים הארוכים, חיפוש במכוניות ובבגדים, משהו שכל חייל
בפרופיל 64 יכול לעשות לא פחות טוב. המבצעים הליליים החזירו את
האדרנלין והעלו את המוטיבציה. כפי שאמר רפי המג"ד: "תחושת
הסכנה היא הרופא הטוב ביותר לספקות", והנה נוסעת השיירה אל הלא
נודע, לתוך קרביו של כפר עוין.

שמוליק ישב בהאמר השני, ליד עידו הנהג. הם הקפידו לנוע בדיוק
במרחק הנכון מעיני החתול האדומות של ההאמר שלפניהם. מושון, אחד
מהלוחמים שישבו מאחור, הביט לצדדים חסר מנוחה. "יש לי תחושה לא
טובה לגבי המבצע הזה. משהו כאן לא מסתדר לי כל כך." שמוליק לא
הסתובב אליו ורק ענה לו משהו בקשר לאחותו. עידו צחק. "אנחנו
יוצאים רק מחלקה למבצע פלוגתי, אתם לא שמים לב? אני חושב שעוד
פעם המ"פ שלנו מנסה להרוויח עוד מבצע, כמו שהיה שבוע שעבר."
עידו עשה את עצמו כאילו הוא עוצר בצד, "אולי תרד כאן?" שאלו
אותו. מושון השתתק. שמוליק הביט בסטריפים בעזרת הפנס האדום,
"אני לא זוכר אם כבר הייתי בכפר הזה." "מה השם שלו?" שאל עידו.
"חירבת משהו, חירבת חיזמה או חיזבה. לא יודע", אמר וקיפל בחזרה
לכיסו. "חירבת חיזעה" תיקן מושון. "זה כפר שהותקף במלחמת
העצמאות וכל תושביו ברחו, ולבסוף באיזה הסכם עם המלך עבדאללה
פונה מכוחות צבא ישראלים וחלק מהתושבים חזרו אליו יחד עם פליטי
כפרים אחרים. אנחנו נכנסים לכפר שלא נכנסו אליו כוחות שלנו
משנת 48'." צריך להסביר לקורא המשתומם מהידע ההיסטורי שהפגין
מושון, שמדובר בחייל המשכיל ביותר במחלקה. טרם גיוסו היה מדריך
בתנועת נוער, וגם למד שנה במכינה קדם צבאית על שמו של מנהיג
פוליטי ורמטכ"ל לשעבר שלא נזכיר את שמו, ולא עבר שבוע בלי
שסיים לקרוא לפחות ספר אחד. עם זאת, למרות שפע ההזדמנויות
שנקרו לפניו לא הזדיין אפילו פעם אחת. לא היה דבר יותר מפחיד
עבורו מחשיפת הסוד הזה בקרב חבריו למחלקה. מדוע העדיף מושון את
חברתם של ספרים על גופן של נערות והאם הדבר מעיד על  בעייתיות
מסוימת בקשר לזהותו המינית? על כך הסיפור אינו יכול להתחייב
ואולם היריות הנשמעות כעת מכיוון הכפר אינן מאפשרות את המשך
החיטוט הזה.

בתחילה נשמעו כמה יריות בודדות, לאחר מכן צרורות ארוכים. בהתאם
לתרגולת עצר ההאמר, והלוחמים יצאו לתפוס עמדות מסביב. שמוליק
ניסה לקבל פקודות בקשר בעוד הוא מחלק את הלוחמים לעמדות ומדגיש
"אין פתיחה באש בלי פקודה שלי!". לאחר דקה נשמעה פקודת המ"מ
בקשר: "כאן קודקוד בורקס, הירי הוא ירי מונע שלנו, להיכנס
לכלים ולהמשיך בתנועה". "ירי מונע בכניסה לכפר, מה הוא השתגע?"
שאל מי אם לא מושון הנודניק. אם הוא ימשיך לשאול שאלות כאלה לא
ירחם עליו הסיפור יותר וכל הזיותיו ההומוסקסואליות יתוארו
בפרטים, כוס אמא שלו. "ירי מונע ועדת חקירה" קראו לזה. אתה
נכנס לאזור מסוכן ואתה לא יודע מהיכן תיפתח עליך אש. אתה יורה
לכל הכיוונים. אם יש חמושים הם משיבים אליך אש ואז אתה מגלה
ומחסל אותם. אם יש "אוכלוסייה אזרחית" והיא נפגעת מהירי, אי
אפשר להאשים אותך, הרי לא התכוונת. בכל מקרה הירי המונע הזה
כבר הציל לא פעם חיי אדם, ובמלחמה כמו במלחמה, קודם יורים ורק
אחר כך שואלים.

בנקודה הזאת, התפצלה המחלקה לשני כוחות: הכוח הראשון, בפיקוד
אלי המ"מ נכנס פנימה אל הכפר במטרה לתפוס את המבוקש. הכוח השני
בפיקוד שמוליק היה צריך לחסום את היציאה מהכפר. ההאמר הועמד על
ציר העפר, שני לוחמים -  נדב עם מקלע ומושון עם מטול הועמדו
בחזית חוסמים את כל מי שינסה לצאת מכיוון זה. לוחם נוסף,
אלכסי, עמד על החלק האחורי של ההאמר מאבטח לאחור, ושמוליק ישב
בפנים צמוד למכשיר הקשר. ההאמרים של הכוח השני נעלמו בסימטה
הראשית, בדרכם אל אחד הבתים בצד הצפוני. הלוחמים עמדו מוכנים,
עדר עיזים התקרב אליהם, על העיזים הלבנות שחלפו דימה שמוליק
לראות אותיות עבריות. במבט נוסף הוא הבחין שהוא אינו טועה. על
עז אחת היה רשום "הלוואי"  ועל עז אחרת "תמותי". לאחר מספר
שניות הופיעה עז שלישית ועליה כתוב "החטיבה". מה יהיה כתוב על
העז הבאה הוא כבר ידע לחזות, ובעזרת אבן קטנה ומכוונת פגע
באלכסי שעמד לכתוב על עז נוספת. "תגיד לי השתגעת? מה אתה חושב
שפה זה צ'צניה עושים מה בראש?" אלכסי חייך רגע, אחר כך ניער את
עצמו וחזר לעמדה האחורית. דווקא הלוחמים צחקו מהקטע הזה. זה
מדהים כמה שבדקות המתוחות כל שטות מצליחה להצחיק, אפילו נוד
סתמי הוא סיבה למסיבה ברגעים האלה.

אבל השמחה לא היתה ארוכה, לפתע נשמעו חילופי דברים מהירים
בקשר, אותם זיהה שמוליק כחלק מנוהל הכניסה של הכוח השני אל תוך
הבית. אולם לאחר כמה שניות נשמעו רעשים ולאחריהם צעקה: "המ"מ
נפגע, המ"מ נפגע". דומה שכל חייו של שמוליק היו הכנה לרגע הזה
בדיוק. באמצע מבצע בתוך כפר באמצע הלילה, במרחק של שעתיים מכל
כוח הכי קרוב, הוא תופס את הפיקוד. "לעלות מהר על ההאמר" הוא
צעק, "נוהל חילוץ." עידו סובב את המפתח ונהמת מנוע ההאמר הפיחה
רוח חיים בתוך השקט מסביב, האורות הראשיים הודלקו, הלוחמים
קפצו פנימה והם החלו לנסוע לכיוון הכוח העיקרי. "אלכסי תאבטח,
מושון, תעקוב אחרי התנועה שלנו בתצ"א, אני לא רוצה שנסתבך
עכשיו". שמוליק הביט בשפנפן וחיפש אחר ההאמרים. הם שעטו
ברחובות הצרים והמעוקלים, סביבם נביחות כלבים  ושרידי מדורות
עשנות. "כאן משנה בורקס, מיקומכם עבור, עבור".הוא ניסה שוב
ושוב ליצור קשר עם הכוח השני, אבל ללא הצלחה. עכשיו זה נראה
יותר כמו קטע מסרט מאשר פעילות צבאית שגרתית. אמנם סרט דל
תקציב, אבל בכל זאת, לילה ורוח ועשן, יריות במרחק, כפר ערבי
עוין, נסיעה מטורפת. בשביל רגעים כאלה שווה כל הקריעת תחת
במסלול, הם היו אומרים אחד לשני, אבל אחרי. והנה עוד פנייה
אחת, ומתגלים שני ההאמרים מול הבית. עכשיו הם יכולים לזהות
ארבעה מהחיילים מאבטחים, שניים מטפלים במ"מ הפצוע, השאר
מעמידים  קבוצת ערבים אל הקיר, כנראה אלה שהיו בתוך הבית.
שמוליק לא מאבד רגע, קופץ החוצה מההאמר, מתעדכן במצב המ"מ:
נפגע משני כדורים, אחד בבטן ואחד בכתף. דרוש פינוי דחוף. "תעלו
אותו על ההאמר, ושסגל, מ"כ 2 יסע אתכם, אתם עוזבים את המקום,
מגיעים לציר הראשי וחוברים לאמבולנס של הגדוד. אני ומ"כ 1
נשארים כאן לגמור את העסק. עידו, דווח לפלוגה. תעדכן את בני,
לא חוזרים עד שמבצעים!".

ברגע הזה כאשר העניינים, אף כי הסתבכו, חוזרים לשליטה, אפשר
לומר משהו על רוח הלחימה של  אותם לוחמים צעירים, ילידי שנות
שמונים. שמוליק בכלל לא רצה לחזור בסוף הצבא לקיבוץ, ותיכנן
קצת להישאר בקבע, לחסוך קצת ולפתוח עסק משהו בשליחויות עם אחיו
בחולון. בינתיים הצבא נתן לו קצת בטחון וקצת הזדמנות להוכיח את
עצמו, מה שקודם בבית ספר וכל זה אף אחד לא נתן לו. הוא גם היה
משוכנע שאיך שהצבא עם כל הלחץ והבלאגן יגמר, גם הזיונים יחזרו
למה שהם צריכים להיות, או אולי ינצל בשביל זה את כספי הפיקדון.
אלי המ"מ שנפצע, היה בחור דתי שאימו הייתה המייסדת של ארגון
שנקרא "דש"ן" - דור שני של ניצולים. אלה היו קבוצות תמיכה
לילדי הורים ניצולי שואה. מה שהם הכי אהבו לעשות זה להוציא
מכתבים ועצומות נגד כל מיני מפלגות לאומניות - ניאו נאציות
באירופה וגם באותה הזדמנות נגד מי שתמך בפלסטינים, שזה אותו
דבר. לאלי היה ברור כל הזמן מה נכון. מרוב שזה היה ברור לו הוא
התמלא כל כך בחילה מכל העניין הזה, עד שאלמלא בא ערפאת והתחיל
בכל האינתיפאדה כנראה שהוא היה משתגע. מושון עשה כל חייו את מה
שנראה היה לו בתור "הבסדר". בבית הספר, בתנועת הנוער, ביישוב.
דאג לאחיו הקטנים, התנדב למשימות, פינה כלים מן השולחן, השאיר
חדר מסודר. ענה רק כששאלו אותו, מעולם לא רב עם אף אחד. בסדר
גמור. רק כשהגיע ליחידה משום מה זה לא עבד יותר. ככל שהוא ניסה
להיות יותר בסדר, זה רק גרם לו להיות פחות ופחות בסדר. הוא לא
ידע מה לעשות, אבל כפי שעוד נראה, לא היה דבר שהוא לא היה מוכן
לעשות בתמורה לאותה תווית נחשקת: "מושון הוא בסדר". אלכסי הגיע
לארץ לא מבחירה. אימו שהיתה כל משפחתו אמרה לו שהיא לא יכולה
לפרנס אותו יותר, שיהיו לו חיים יותר טובים בישראל, בקיצור
שיסע. אלכסי לא אהב את הרעיון שם, ועוד פחות אהב את זה כאן.
היו לו רק חברים "רוסים" ולא היה לא שום רצון "להתחבר". למרות
שהחלום שלו היה לנסוע לארצות הברית ולעבוד שם ביהלומים, היה
דבר אחד שחיבר אותו מאד לארץ, לאנשים, ליחידה: הוא שנא ערבים.
לא נסקור כאן את הפרטים האישיים של כל החיילים, כיוון שמתנהל
מבצע והסיפור מתארך גם כך על חשבון הפרטים החשובים. רק נאמר על
עידו שהוא היה צלם חובב ואוהד מכבי חיפה בכדורגל. שהיה לו אח
שהיה הרבה יותר מוצלח ממנו וכל החיים שלו היו סרט בגלל זה. שאף
אחד, בחיים לא עשה שום דבר למענו, אבל הוא היה אדם טוב, רק
שהוא לא ידע על זה עד שהגיע ליחידה ושם הוא גילה את זה ובגדול.
בגלל זה בשבילו היחידה היתה הבית האמיתי, כמה שזה נשמע מוזר.

עכשיו שמוליק הוא המפקד. ויותר משחשוב שהחיילים יודעים את זה,
חשוב לשמוליק, מבחינה חינוכית, שהערבים יבינו. הוא יודע כיצד
לנהוג בהם. מאות מבצעים ושעות מחסום עשו את שלהם. הוא יראה להם
עכשיו מה זה לפגוע במ"מ, מה זה להתנגד לצעד הגנתי של צה"ל, הוא
ילמד אותם שלא באים לשחק איתם. הוא נותן פקודות במהירות: "את
אלה שהיו בבית לקשור באזיקונים ולחסום להם את העיניים. את כל
הכפר אני רוצה בחוץ תוך עשר דקות יושבים כאן ברחבה שלפני
המסגד. מושון, תן צרור רוחב על הבתים, עידו, תכרוז להם בערבית
"כולם החוצה, כו - לם!". לוחמים להכניס מחסניות, לאבטח, להיות
עירניים, אנחנו נעשה פה סדר, מכאן לא יצא יותר אף שאהיד!"
מושון הביט בשמוליק אבל פחד להגיד משהו. עידו אמר במקומו: "זה
לא לפי הפקודות, אנחנו לא אמורים להיכנס ככה בכפר, כולה לחפש
בבית שסימנו לנו ולעוף מפה". "זאת בדיוק הבעיה של כל המבצעים
המזויינים האלה", ענה שמוליק. "כל עוד אנחנו רק נכנסים ויוצאים
בלי לעשות את העבודה עד הסוף, בטח שיהיו עוד ועוד מבוקשים
ומבצעים ופיגועים וכל החרא הזה. תראו עד שהם פגעו באלי זה לא
היה כל כך אכפת לי אבל אתם יודעים כמוני שכשנחזור ותגיע ההודעה
על מה שקרה יזניקו כמה מסוקים ויתנו להם בראש, אז למה שחיל
האוויר יקבל את הצ'ופר הזה? אנחנו החיילים של אלי, אנחנו
צריכים להיות אלה שתוקעים להם בתגובה. יותר מזה, אנחנו לא
נהרוג פה סתם אזרחים, אנחנו פשוט נפשיט את הכפר הזה עד שנמצא
את מי שבשבילו באנו לכאן, את מוחמד זארתאווי, ראש התנזים
באזור." שמוליק שכנע והלוחמים פנו איש איש למשימתו כאילו היה
זה המשך מתוכנן של המבצע.

תוך כמה דקות, בסדר מופתי הסתדרו כל אנשי הכפר, גברים, זקנים
וצעירים, נשים וילדים, כולם זרמו מכוונים על ידי רובי הלוחמים
אל מרכז הרחבה שמול המסגד. כמו נמלים הם זרמו בטורים דקים,
בתנועה איטית אך רציפה והתיישבו זה לצד זה על הקרקע הקרה.
שמוליק קרא אל החיילים: "תחפשו את מוחמד זארתאווי, המבוקש מספר
אחת, חפשו אותו אני בטוח שהוא יגיע לכאן, אולי בתחפושת. הם
יודעים שאנחנו נעשה חיפוש בבתים ולברוח אין לו לאן. תשימו
לב!". אבל למרות שהם בחנו את כל מי שנכנס לרחבה, את זארתאווי
הם לא מצאו. "תביאו אלי את המוכתר!" צעק שמוליק, "אני כבר יודע
איך למצוא את הזארתאווי המזדיין הזה".

עוד כמה דקות מתוחות עוברות, כמעט כל הכפר כבר מרוכז ברחבה. זה
מדהים כמה אנשים גרים בפחונים העלובים האלה, כי למרות שהרחבה
די גדולה היא הופכת להיות מאד צפופה באדם. סוף סוף איתרו את
המוכתר, ערבי נשוא פנים, ולא זקן כל כך. שמוליק מביט בו במבט
רותח. "אנחנו לא באנו להרוס את הכפר שלך, ולא להרוג את
התושבים. אנחנו מחפשים פה איזה מבוקש אחד, זארתאווי. הוא ירה
במפקד שלנו ואנחנו יודעים שהוא מסתתר כאן. תנו לנו אותו ונלך.
אין לנו עניין להישאר כאן. ואתה כדאי שתשמור על הכפר שלך יא
מוכתר למה אנחנו לא רוצים לחזור לפה. אתה מבין?" המוכתר הביט
בו בשקט כמו אב המביט בבן סורר.  

"יא חוואג'ה, כשאני הייתי בן שבע, באו אלינו הצבא שלכם. הם ירו
על הבתים שלנו, וכאשר האנשים התחילו לברוח, ירו גם באנשים. את
אבא שלי יא חוואג'ה ככה הרגו אותו. ככה לא עשינו שום דבר, באו
הרגו החמורים והגמלים, ירו באנשים הזקנים שלא יכלו לברוח,
השאירו את מי שלא יכול היה לזוז למות פה. אמא שלי לא פחדה,
לקחה אותי ביד והלכנו, ואני לא אשכח את החיילים שהסתכלו עלינו
כשהלכנו. עלינו על משאיות שלכם ולקחו אותנו אני לא יודע לאיפה.
אימא שלי בלילה הראשון הרגישה שמשהו לא טוב ולקחה אותי והתחלנו
לחזור הביתה ברגל. כשהגענו אחרי יומיים לא היה פה שום יהוד. הם
כולם הלכו עם הצבא. אחר כך אנחנו שמענו שהיה הסכם והגבול עבר
בדיוק על הכפר שלנו ככה שלא באו עולים לגור פה במקומנו. חזרנו
אל ההריסות של הכפר מהפיצוצים של הבתים. לאט לאט התחלנו לבנות
את עצמנו פה מחדש, ורק דבר אחד לא הצלחנו לשנות. את השנאה הזאת
אליכם היהוד שככה אתם עשיתם לנו. ואחרי 67' היתה המלחמה
והירדנים עזבו פה ושוב היינו בשלטון של היהוד. ולא היו טובים
אלינו, ורק בנו פה המוסתאוותינין -  כל מיני התנחלויות של
דתיים. ולא נתנו לנו לא חשמל ולא מים ועד עכשיו יא חוואג'ה
תראה איך אנחנו גרים פה. ואז אמרו לנו אוסלו ואנחנו חשבנו יבוא
שלום, והמשכנו לשנוא אתכם אבל רצינו כמוכם שיהיה יותר טוב. ולא
הבנו מה זה הטוב הזה שאנחנו רוצים. טוב זה יותר כסף? טוב זה
שכל אחד לעצמו יא חואג'ה ודופק מישהו אחר? טוב זה לחיות כמו
היהוד? ואז עשו לנו פה אותו דבר כמו שהיה כשהצבא היהוד היה פה,
אישורים ובעיות ושחיתות ואז נמאס לנו מכל החרטא הזה. והילדים
שלנו מרוב שגדלו ככה בתוך כל המצב הזה כבר לא היה להם ברור מה
הם שונאים ומה הם רוצים והתחילו לעשות כל מיני דברים באלימות
וככה נהיה פה כמו מאפיה. אבל אני אגיד לך יא חוואג'ה דבר אחד,
אתה תחזור לבית שלך ואתה תעשה מה אתה רוצה שמה  ותעזוב אותנו
לעשות מה אנחנו צריכים לעשות במקום שלנו למה מכל השנאה הזאת לא
יצא לנו שום דבר טוב. חלאס תלכו מפה, אנחנו נגיד שהרגתם את
זארתאווי ואתה תחזור לבסיס שלך ולא תחזור לפה.

שמוליק התבלבל לרגע מדברי המוכתר. הוא לא ידע למה פתאום באו לו
מחשבות על אחרי הצבא, על משפחה, על עתיד. הוא נזכר באבא שלו
שלא דיברו כבר יותר מחודש, על נועה שלא ממש הבינה אותו אבל
הרגיש תמיד אחלה לצאת איתה כי היתה יפה לאללה וכולם הסתכלו
עליהם וזה עשה לו טוב. על הקיבוץ וההפרטה. על העסק לשליחויות
בחולון שפתאום נראה לו ממש לא אטרקטיבי. הוא ראה את הלוחמים
מביטים בו, מחכים לפקודתו. הוא ראה את כל הערבים יושבים שם
ברחבה רועדים מקור ואולי גם מפחד, לא יודעים מה הוא שמוליק
גונן יחליט לעשות איתם. הוא חש תחושת עוצמה מדהימה, ורק עיניו
החודרות של המוכתר גרמו לכל זה להיראות מטופש ומלאכותי. דרך
עיני המוכתר הוא ראה את עצמו כמו צעיר בן תשע עשרה בלי סיפוק
בחיי המין שלו. כמו מי שלעולם לא יהיה מישהו. מכשיר הקשר צפצף
משהו, "המ"פ מבקש שתעלה מולו דחוף"  אמר נדב הקשר.

(כמו הסכם אוסלו) לפעמים החיים מסתבכים דווקא ברגעים שנדמה היה
שאפשר שיגמרו בסדר. מושון, שהסיפור כבר הבהיר את חוסר הנחת שלו
מאישיותו ואף יותר מרמז לנטיות מסוימות (גם הסיפור אינו נקי
מדעות קדומות!) הוביל זקנה אחת אל החלק הפינתי של הרחבה ששם
נותר עוד מקום. כנראה שמקל ההליכה שהחזיקה בצירוף זווית של צל
גרם למושון לזהותו כנשק, ומיד כיווון את נשקו וצעק: "הנה הוא,
הזקנה זה זארתאווי". שמוליק והמוכתר בקושי הספיקו להסתובב
לכיוון כשעידו הרביץ צרור ישר לתוך בטנה של הזקנה. הכפריים קמו
ממקומותיהם בבהלה, הלוחמים החלו לירות תחילה באוויר ואחר
לכיוון המתפרעים. מושון האידיוט עמד בהלם ולא זז, ואלמלא עידו
שהתעשת וזרק אותו לתוך ההאמר הסיפור היה נגמר אחרת עבור ההומו
הזה. כמה פקודות חפוזות, כמה צרורות אזהרה, פצצות מטול לחלל
האוויר ונוסעים.

חוזרים בדרכים המפותלות הריקות מאדם, יוצאים מנצנוצי הכפר אל
המרחבים החשוכים של הדרך הכפרית. חוזרים אל השמיים המעורפלים,
אל הפניות שרק בקושי ניתן להבחין בהן, אל המאבק בסלעים הפזורים
על הדרך. זהו, המבצע הזה נגמר.

שמוליק ממתין עדיין ותיכף יקראו לו לתוך משרד המג"ד. בני המ"פ
כבר יושב שם והם יחד מסכמים מה לעשות. אלי המ"מ מאושפז במצב
קשה אך יציב בבית החולים תל השומר, עידו ואלכסי יבואו לבקר
אותו יותר מאוחר בערב. נועה שולחת הודעת טקסט קצרה: "אתה חושב
שמשחה זה טוב לגילוח הרגליים?". כל מיני חיילים, ג'ובניקים,
נכנסים ויוצאים מהמשרדים. בחמ"ל לידו מתוכנן כבר המבצע הבא.
שמוליק נזכר שכבר יותר מחצי שנה הוא לא היה ברגילה. הסיגריה
הסתיימה ואין לו עוד בכיס. חרא. למה לא מקימים איזה עסק של
שליחויות סיגריות לחיילים הוא שואל את עצמו, ובעיני רוחו רואה
את משרדי החברה שהוא מקים, את השלט הגדול המתנוסס מעל הבניין:
"שליחויות חיזעה - תמיד חוזר אליך".  

מוחמד זארתאווי, ראש התנזים באזור, נהרג יומיים לאחר המבצע
הכושל בסיכול ממוקד. טיל שנורה ממסוק חיל האוויר פגע במכונית
בה נסע, עם אשתו ושלושה מילדיו. גם גבר צעיר ושתי ילדות נוספות
שעמדו בסמוך למכונית נהרגו כתוצאה מפגיעת הטיל. צה"ל שלח
התנצלות.