היום הולכים להרוג אותי.
זה בטח נשמע כאילו גמרתי למישהו את העוגת יומולדת והולכים
לגלות שזו אני.
אבל לא.
הולכים להרוג אותי היום, והמצחיק הוא שיותר נכון לומר- אני
הולכת שיהרגו אותי היום.
אני נוסעת לשם בקו 93, לא במונית.
כן, בכוונה.
לא רוצה שהמוות יחשוב שהתכוננתי בשבילו, ששילמתי 79.3 לנהג
מנייאק שדופק אותך יחד עם המונה שלו.ששומע בית חולים ובטוח
שתהיה מוכן לשלם גם יותר.
מה גם, שיהיה לי אח"כ הרבה זמן לקחת מוניות. והרבה כסף.
כי אני לא אקנה יותר בגדים, צמודים כאלה, בצבעים נכונים.
וכל הבגדים התחתונים שעולים מלא כסף.
אפילו לא התאפרתי היום.
נו מה?
הוא עושה הנחות לבחורות יפות, המוות הזה?
אמא שלי אומרת תמיד שאנחנו לא אנשים של הנחות, במשפחה שלנו.
שאפילו לעצמנו אנחנו לא יכולים לעשות הנחות, וכל אחד והמזל
שלו.
מרדכי אומר לי שאני המזל שלו.
שזה יותר טוב אפילו מלזכות בלוטו. הוא לא עשיר בביטויים,
המרדכי שלי אבל אני אוהבת אותו. וגם אמא שלי אומרת שסוף סוף
היא יכולה לנוח מאז שהוא מצא אותי.
אבל נפרדתי ממרדכי אתמול.
לא הסברתי לו שאני מתכוננת למוות שלי. הוא לא יבין. הוא יפה
מדי ונקי בשביל לקלוט את התהום, אז פשוט נתתי לו לגוע ונתתי לי
להרגיש- בפעם אחרונה, איך הוא תמיד רעב אליי. איך הוא תמיד
עושה לי הנחות.
אני עומדת למות מחר, אני שומעת את עצמי מספרת לו בלי להתכוון.
והוא אוחז בי יותר חזק. נוגע איפה שהמוות יהרוג ולוחש לי שאני
ציפור שלו, ציפור קסומה ומטורפת.
ידעתי שהוא לא יבין.
אז פשוט אמרתי לו שלום.
עכשיו גם אמא שלי יודעת שאני מתה היום. הוא התקשר אליה לשאול
מה עובר על הבת שלה, ותוך כמה זמן זה יעבור. ואמא שלי, שבוואדי
נאנחה לו ענתה שאולי נתחתן וכל השדים יעזבו.
אדם מת לא מתחתן.
נקודה.
הוא כבר לא יהיה רעב אלי, מרדכי, ולי כבר לא יהיה נוח.
ואמא שלי- תתגבר.
רק אל תבכי לי אח"כ, היא אומרת לאחר שנואשה לנסות להבין שתיקות
שלי.
אין דמעות אחרי שמתים. הם ייקחו לי הכל.
כבר את בוכה היא אומרת לי.ואז:
אלוהים יעזור.
או מרדכי.
ותשמרי על עצמך ילדה שלי.תנוחי.
אולי תראי רופא?
----------------
הקו כמעט ריק, הנהג שיכור, אבל לא מתעסקים בקטנות ביום כזה.
מישהו מצלצל בפעמון המטופש של האוטובוס שאף פעם לא הבנתי למה
כתוב בו עוצר ולא עצור. אולי הנהג מקבל עליו את הדין ונהיינו
שירותיים במדינה המוזרה הזאת.
אולי אני צריכה לקבל את הדין.
אני מסתכלת החוצה, לתחנה.
יושבים שם 2 מבוגרים וצעירה אחת. אולי בגילי, אולי לא.
אני שונאת אותה.
היא שמה ווזלין על השפתיים. שמשהו יבריק אצלה באמת כי נראה לי
שהמוח קצת אטום.
בחורה טפשה.
והיא אפילו לא בלונדינית.
מה היא מבינה. אני הולכת למות!!! למה לעזאזל הנהג לא עוזב את
התחנה?
לאן את מממהרת? אני מתגרה בעצמי. המוות שם. לובש חלוק ירוק. או
כחול. הוא יחכה לך. יחתוך לך בבשר כמו שרק מוות יודע.
אני עוד מספיקה לקלוט את העיניים של הלא-בלונדינית הזאת מהתחנה
נפערות אלי בתימהון.
בטח עוד פעם דברתי לעצמי.
אמרתי כבר שאני שונאת אותה?
יש לה עיניים מפגרות כמו של הדוקטור ההוא שהודיע לי שבשמונה
עשרה לשישי אני אמות, והבטיח שזה לא גרוע כמו שזה נשמע.
הוא לא שמע את עצמו.
לפחות היה אומר לי צד שמאל.
שיהיה סימבולי, אני אומרת לו. לפחות בצד של הלב.
עיניים מפגרות.
כאילו שאתם הורגים לי את הלב, אני מנסה להסביר לו, לקבל מעט
אהדה.
הוא מהנהן.
אבל כנראה ספרות לא מלמדים אותם שם, בבי"ס לרפואה קוסמטית-
אני מקווה שלכרות שדיים הם יודעים...