היא יושבת על ספה מאובקת, כבר נגמר לה הכוח לאבק, ומתימרת
להסתכל לו הישר לעיניים. פותחת קופסת שימורים של טונה, למרות
שהוא לא אוהב. רוצה לשמוע אותו מתלונן בקול, ואד מדגדג אותה
למוות כדי שלא תאכל. ואז היא תחייך ותביט בו, והוא יחזיר לה
חיוך ביישני, ואפילו יסמיק מעט. הוא יהופנט מהמראה השובב משהו
שלה.. ואז , כנגד כל הסיכויים, היא תקפוץ לעבר קופסת הטונה
המצחינה ותקח כף גדושה בדג שמבחיל אותו עד כאב. הוא יביט בה
בפרצוף ספק מאוכזב, ספק גאה ויתקרב אליה למרחק אפס ביניהם. הוא
ינשום את כל הצחנות בעולם בשבילה, והיא תבלע את הדג המבחיל
למענו. הוא יספוג את הכל, יתקרב אליה  וידביק לה נשיקה מהפנטת
חושים.  

היא הולכת עכשיו למטבח , תבשל לו ארוחת מלכים. לא דג טונה, ולא
בשר - כי המלך שלה צמחוני. היא תכין לו פשטידות , ומרק בצל חם
חם  , עד שהלשון שורפת חזק. ותסחוט לו במיוחד מיץ תפוזים מהעץ
שעומד בגינה שלהם כבר שנים. פעם שתלו אותו יחד, והוא ממשיך
להניב תפוזים מתוקים יותר מכל הפירות שאי פעם אכלה. לאחרונה
הטעם שלהם נעשה יותר ויותר חמצמץ , כאילו התקופות הרעות מביאות
איתן עקצוצים גם ללשון. הוא יכנס למטבח ויעמיד פני מופתע, כי
שמע את ההכנות לארוחה כבר קודם. בזמן שתערבב את המרק עם כף
עמוקה , הוא ייעמד מאחוריה  ,ויקיף את המותניים הצרות שלה בידי
הברזל שלו.
באותו הרגע, היא תרגיש הכי מוגנת בעולם. הם ישבו לאכול, והיא
תנסה שלא להביט בחלון הפתוח, תנסה לראות אך ורק את דמותו,
להתרכז בהבעות הפנים המוכרות שלו, בתנועות הידיים
היקרות שלו, ובכל מצמוץ שלו.

בשעות שירח שר לה שירי פרידה , היא תשכב לישון. המצעים אותם
מצעים, היא מסרבת להחליפם. הריחות אותם ריחות, היא מסרבת
לאוורר את חייה. היא תשים יד אחת על גבו, אבל ידה תגע רק
במזרון הקר. הקירות מקולפים , ואת הסדקים בתקרה היא מכירה בעל
פה מרוב בהייה.  ובשניה לפני שתרדם , תביט בתמונה החיכנית שלו
, ירוק על גבי כחול. הוא יביט בה דרך הזכוכית, לא יזוז, לא
ימצמץ, ולא יביע כל רגש ממשי. היא תתקשה להרדם ללא בכי, ובלילה
תחלום על ימים בהם התפוזים היו מתוקים, המרק היה חם וידיו
החזיקו במותניה. ימים בהם היה שב הביתה פושט את נעלי המגף
השחורות, ומכפתר חולצה ומכנס ירוקים מעליו.
והיא תביט בו, והוא יביט בה. והיא תנסה לא לשכוח כל מבט, כל
תנועה, כל מצמוץ, וכל שערה שתזוז ממקומה.