היה לי חבר קראו לו דני. מגיל 6, אנו מכירים.
ראיתי אותו ביום הראשון בבי"ס. תמיד בימי שישי, היינו נפגשים
אחד אצל השני. תמיד בימי שישי, היינו מתבגרים.
חלפה לה שנה, ועוד שנה.
ואני ודני כבר היינו בני 14.
חשבנו על דברים כמו: אהבה, ועירום. וכמו כן, גם חשבנו מתי כבר
נהיה גדולים?
לעשות דברים שגדולים עושים.
ומתי כבר נהיה גדולים למנוע פיגועים?
הגענו לתיכון, והבגרויות החלו, ולנו אין זמן מיותר עכשיו כמו
שהיה בחטיבה. הזמן הפנוי היחיד שלנו היה, באותו יום שישי
שנפגשים, אך מה אומר שבזמן הבגרויות חברותנו עמדה במבחן,
הערסים האלה או, איך שהם קוראים לעצמם, "מקובלים", הציעו לי
להיות חבר שלהם ותמיד רציתי להיות בעשירייה הכי מקובלת. אך אם
הייתי מסכים, מי יודע, איזה מחיר כבד עלול הייתי לשלם.
הם הציעו לי להיות חבר שלהם, בתנאי שאני ארביץ לדני מכות רצח.
לא רציתי, אחרי הכול, אנחנו מכירים כבר 12 שנה כמעט.
שלא הסכמתי. שמעתי שאחרי חודש שהציעו גם לדני והוא לא הסכים.
מי יודע מה היה קורה לולא אחד מאיתנו היה מסכים. מי יודע עד
איפה היו חיינו נגמרים. חלפה לה שנת הבגרויות כמו כן גם שלב
החופש.
והגענו לצבא לי ולדני היה פרופיל 96, זה כבר ממש לא היה צחוק.
כי היינו בשטח האויב.
ולא היה זמן, לאותם ימי שישי שהיינו נפגשים 12 שנים.
חזרתי הביתה אחת לחודש.
כמו כן גם דני.
הוא ואני לא היינו באותה יחידה.
הוא היה במקום יותר מסוכן, באזור ששם אם אתה עובר יומיים בשלום
אתה צריך להגיד תודה אלוהים.
אך לאחר חצי שנה, הפה של השטן נפתח ובלע את דני חברי הטוב עם
עוד כמה חיילים.
בלע את חברי הטוב ביותר, אחי הקרוב ביותר.
היינו כמו אחים, היינו יותר מאחים. הבנו אחד את השני ממש באותו
רגע.  היינו ראש אחד, היינו אדם אחד.
היינו באותו יום שישי הראשון של כיתה א. שבו ראיתי את דני,
מחשבותיי התרוצצו לי איזה ילד טוב,
אולי הוא יוכל להיות חבר שלי. ומי יודע מה יצא מזה.
וזה משיצא באותו יום שישי בבי"ס העירוני חברותינו וגורלנו החלו
להתפתח.
לאירוע אחד, שקרה לאחר 13 וחצי שנה... באותו יום ששמעתי על
המקרה.
ליבי החל לדמוע, ליבי החל להתפרק, ליבי החל להישבר, ליבי החל
למות ולגווע ברעב למפגשי יום שישי...
דני היה חברי הטוב, אך, איך אומר זאת, המשכתי אם חיי הלאה.
לא יודע מה לעשות, אבוד בתוך עולם משלי.
מחפש את הצפון, מחפש את הדרום.
אבוד בתוך מוחי העצוב...