התחלתי לנגן. לא כמו בכל פעם שאני מתחיל לנגן ואז יוצאים לי כל
מיני צלילים, שבסה"כ נורא מתאימים זה לזה, ונשמעים אפילו ממש
טוב, אבל עדיין, זה לא זה. רק כשעכשיו, אחרי ההרגשה המחורבנת ,
הספציפית הזאת (שלא כמו תמיד משום מה) , כשהתחלתי לנגן ( כמו
תמיד), הצלילים יצאו שונים, כמו יצירה שבשמיעה ראשונה משהו לא
מתאים לך, אבל אחרי כמה פעמים, אתה מרגיש את המנגינה, לא בראש,
אתה מרגיש את הכאב של הצליל, לפחות, את המטרה של הזיווג המושלם
הזה שבין דבר אחד לאחר, צליל, לצליל, לצליל, לצליל. אז האזנתי
טוב למנגינה, ופתאום התחילו לעבור לי מילים בראש, זיכרונות,
הרגשות, המנגינה, אותה מנגינה שהתחלתי. ופתאום אני מבין, שעוד
לא סיימתי, כלומר, זה רק החלק הראשון שלה מתוך רבים, ושהיא לא
הולכת להסתיים כל כך מהר, כי היא לא תיתן לי, היא תרצה להמשיך,
ולדבר, עד שימאס לה, או שלא יהיה לה יותר מה להגיד, או שסתם
תיקטע במאין וולגריות  אכזרית.
אז היא לא נגמרה, ונמשכה, וכרגיל אותם צלילים מתחברים ונכנסים
צלילים חדשים ויוצאים צלילים ישנים, ולפעמים אפילו שנראה כאילו
היא עומדת להסתיים היא ממשיכה להתנגן בעליה, ועוד עליה, וירידה
חזקה, וכ"ו... ולבסוף כל תקופה קשה בחיים הלא מובנים, חלק
מהמנגינה ממשיך להיכתב, לפחות עד שיגמרו לה, השורות לצלילים...