היא פוחדת
ממה שהיא,
מאיך שהיא,
מעצמה

היא עוצמת עיניים
להתעלם כאילו היא לא קיימת
לעשות כאילו היא לא רואה
היא מפחדת
היא לא מודה
שוב היא פוחדת מעצמה

היא מציצה להביט במראה
ורואה את עצמה,
היא לוקחת שני צעדים אחורה
היא פוחדת
היא לא אוהבת את מה שהיא רואה
היא מזכירה לה מישהו מהעבר
מישהו דומה לה.
היא יודעת מי,
אבל מעדיפה לא להיזכר.

היא נושכת שפתיים
היא כבר גדולה
אבל עדיין פוחדת
מהצל של עצמה.
היא הולכת להסתכל במראה.
היא נרתעת
ככל שהזמן עובר
כך היא דומה לו יותר ויותר.

היא הולכת, מראות בכל החדר
ואין מנוס מלראות את עצמה שוב ושוב
היא פוחדת, היא משתגעת בגללו.

היא קורעת את גופה לחתיכות, הכאב בלתי נסבל,
מדממת, היא הולכת למקום טוב יותר.

עכשיו היא כבר במקום מוגן, ושוב, היא נזכרת
איך נראתה.
איך הייתה דומה לו בהכל.

הוא- בוודאי כבר לא זוכר אותה, כמו תמיד,
אך היא- היא לעולם לא תשכח אותו.
הוא נתן לה חיים.

אבא, איך אני דומה לך...