בשקט הזה אני שוב מזיז את השעון שעה אחורה
ומגיע לאותה נקודה בדיוק.
מחול רדיפה שבו הזמן מזנב בנו ואנו מזיזים מלהטטים מחוגים
בתנועות מעגליות, יפות, של השלמה.
לא החלפתי שעון, את הזמן החלפתי אך לא באמת; שהרי רימיתי את
עצמי עוד בטרם נשלחה היד . גם החרך שבעין אותו חרך עם אותן
נקודות חיבור בעבר לא כל כך רחוק. מה שאני
ראיתי שמה, מה שראה אותי,
איך שנראיתי נראינו ראינו דרך הסדקים בעיניים.
הכל צרוב עדיין באותו רגע בעוד שעה
ובשעה הזו גם כן .

ראה איך הזמן מזנב בנו. כיצד אנו מחזירים לאחור את שלא ניתן.
הקשב לתקתוק שעונים הפורטים את הזמן,
לוחשים הרפים ללא הרף.

כמה יופי, כמה תמימות, איזו יומרה היו באדם שמצא לנכון לאמוד
את אותו מימד של מה שהיה מה שהווה ומה שעתיד להיות.

כעת באפשרותינו להעריך את התקדמות קיצנו ביחידות קטנות והולכות
של מוות מדוייק.

אף באותם רגעי חסד עוני מתעתעים, במהלכם הושאלה לי השעה הזו,
ניבט אליי פרצופו המלגלג של המוות; בא לומר כי האומדנים שלו
אינם תלויים בשגיונותיו של אדם.