איך כל פעם, את באה וקורעת לי את הצורה.
"תיפתח!" אני אומר, "תיפתח!" והימים נסגרים.
רק את פותחת אותי ומשאירה אחרייך גוויה חרוכה, במסווה של עלה
זית רענן. אם בכל פעם כשאת באה, תשאירי אחרייך מגדל שאוכל
לגדול בו, הייתי מדלג בין עולמות, להביא אלייך את תמצית האושר
העילאי.

אילו רק היית פותחת אותי יותר. אילו רק הייתי נפתח. והימים
נסגרים.

עצוב לבכות כשהימים נסגרים. והגשם שפעם אהבתי, הולך להביא עימו
שיממון של חודשי עבודה, לימוד, געגוע וברכה.
הפעם לא חיכית ליום השביעי. גם אני לא.
השבר נפער מפעם לפעם, ומאותת לנו. ואני אוהב. כל כך אוהב.
תשלחי אליי את אותם אנשים, שלא יודעים עדיין מהי אהבה. אני
יודע.
את מגדלת אותי בכל פעם מחדש, בזמנך הפנוי, שבוע-שבועיים וטסה,
מבלי לוודא שמישהו משקה את הצמח. ואני, רוצה לצמוח ומגבש טל
קטלני על עליי, מנסה להוריק, אבל מתרוקן מזרעיי מדשאות היקום.
אם, בכל פעם שתבואי, נזרע את סודות העולם, בעציץ עוצמת אהבתנו,
נוליד עולמות חדשים וניצור מגדליי אהבה, לתפארת האנושות.

איך כל פעם, את באה וקורעת לי ת'צורה.
הפעם, אני גם חושב.