בחדר ההוא ישנו זוג עיניים. הן מביטות עכשיו בשמיים הכחולים
הגדולים שנקטעים באכזריות שכזו ע"י גגות הבניינים הלבנים, אותו
מספר של אוזניים מנסות ללא הצלחה להקשיב לקול העולם שמשוסע
באותה הדרך בקולות החריקה של מכוניות שחולפות בכביש בדהרה,
ובקול בכי צרוד ומחוספס של נערה מבולבלת שכבר הזילה דמעות רבות
מידי.
ואותה נערה יושבת עכשיו ומקשיבה לקולות שנשמעים מחוץ לחלונה.
מוזר לה. היא נהנית מקולות המכוניות החולפות, היא מניחה שזה
מפני שהן שגורמות לה להיזכר באינסוף האנשים שחיים על-ידה,
ובאינסוף העולמות שקיימים בהם, עולמות שאולי ותזכה יום אחד
להכיר כמה מהם, אנשים, שאולי תזכה יום אחד שיכירו, קצת, את
עולמה שלה. זה עושה לה טוב.
הנערה חושבת לעצמה לפעמים, לעיתים קרובות יותר ויותר ככול
שעוברים הימים, שהלוואי והייתה יכולה לגרום לנער לראות את מי
שהיא. ואז, היא בטוחה, לא היה חולף על פניה ככה, משאיר רק את
ברכת השלום הקצרה מהדהדת בין אוזניה במשך דקות ארוכות
ומשתקות.
הנערה חוזרת לחשוב על השמים (זה פשוט יותר בשבילה) ונזכרת בפעם
ההיא, בה ישבה על-יד האש והביטה בהם. באותה פעם היא ראתה אותם
במלוא הדרם, שחורים, מלאים בכתמים בוהקים, עגולים ואימתניים
כמו כיפה שמכסה את העולם שמעליה, ובכך יוצרת לו סוף ויעד, מטרה
אליה תוכל לשאוף להגיע, בכל פעם שתביט למעלה, ותחליט שוב לא
להודות בכך שזו הינה רק אשליה.
הנערה עצובה, כבר רגע שלם שהיא עצובה, וזה קשה לה. הנערה לא
רגילה להיות עצובה, הנערה לא רגילה להרשות זאת לעצמה.
הנערה חושבת על אלוהים. על הצורך של האדם ביעד, בשמים שיוכיחו
לו שאכן יש סוף, כיפה בלתי נראית שמגדרת את העולם וקובעת לו
גבולות, הנערה יודעת שזוהי רק אשליה. עצוב לה עכשיו לנערה, כבר
רגע שלם.
הנערה נסערת, היא רוצה להמשיך ולחשוב, אבל היא צריכה ללמוד. כך
הם קוראים לזה, לפענוח של מספרים המסודרים בדרך מסוימת, מספרים
אותם צריך לסדר בדרך אחרת, מוגדרת מראש וידועה לכל (לכל מי
שלמד), כדי להגיע לפתרון שגם הוא ידוע מראש. הנערה חייבת עכשיו
ללכת ללמוד.
אם לא, אין סיכוי שתצליח במבחן, ואם לא תצליח במבחן לא תעלה
רמה, ואם לא תעלה רמה לא תעשה בגרות שתראה מכובדת, בעיניה, ואם
לא תעשה בגרות שכזו לא תוכל ללמוד בעתיד, ואם לא תלמד בעתיד לא
תוכל לעבוד בעבודה "טובה" ומכובדת, בעיניה כמובן.
אבל עצוב לה לנערה, היא לא רוצה חיים כאלו, עצוב לה לנערה, כי
היא יודעת שכאלו הם יהיו.
הנערה נזכרת בנער, זה תמיד חוזר אליו בסוף. |