באתי אליו בוקר אחד. ידעתי שאני חייבת למצוא תשובות. ומי יותר
טוב מאשר זיגמונד כדי למצוא לי אותן?...
אל תשאלו כמה זמן לקח לי לקבוע תור אליו... יכולתי לצאת מדעתי.
דברתי עם המזכירה שלו, היא נשמעה כמו איזו זקנה בת 200 שלא
יודעת מהחיים שלה... "הלו? הלו? יש מישהו שם?" צעק לתוך
השפורפרת קול מבוגר מהול בסניליות קלה.
"כן! אני רוצה לקבוע תור לזיגמונד", השבתי.
"מה?! לא שמעתי... את רוצה תור לפילינג?!", צעקה לעברי הזקנה.
"לא! אני רוצה תור ל- ז י ג מ ו נ ד !!!", צעקתי לעבר
השפורפרת. עוד חצי דקה כזו והייתי תולשת את הכבל של הטלפון
ממקומו. לא מספיק שאני יוצאת מדעתי מחוסר תשובות, אני עוד
צריכה להיאבק בשמיעה הקלושה של זקנה סנילית. מה עוד יהיה עליי
לסבול?!
"אהה... זיגמונד... הוא פנוי רק בעוד חודשיים.", אמרה הזקנה.
"מה??????????!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!", צעקתי עליה, "אני לא
יכולה לחכות חודשיים!!! אני עוד חמש דקות חותכת את
הורידים!!!!! זה לא ייתכן. אני חייבת תור עכשיו!! אני מוכנה
לשלם כל מחיר!! אני חייבת את זיגמונד!!!", צעקתי לעברה.
"שמעי גברתי... אני לא יכולה לעזור. או שתחכי עוד חודשיים או
שתפני לרופא אחר!!", השיבה הזקנה בקול צורמני להחריד שנשמע כמו
גרירת ציפורניים על הלוח.
"אני לא אחכה עוד חודשיים זקנה בלה!!! אני צריכה אותו
עכשיו!!!".
הזקנה לא השיבה, היא טרקה את הטלפון והקו דמם.
יכלתי לתלוש את כל שערות ראשי בלחיצת ידי הקטנה פעם אחת. אני
מסתובבת כבר חמישה חודשים בלי תשובות, עתיד לא ברור ושאלות
מרובות מנשוא. בנוסף לכל זה יש איזו זקנה בלה שמונעת ממני
להיפגש עם זיגמונד!! זהו. לא יכולתי לסבול את זה יותר!!! אני
הייתי צריכה את זיגמונד ואני אראה אותו!!
אז לקחתי את המעיל שלי כי הרי ירד מבול בחוץ (כנראה שגם לשמיים
היה יום קשה כי הם היו שחורים בערך כמו השקים שנוצרו תחת
עיניי).
שרקתי למונית הראשונה שראיתי (כנראה שהחלטתי שאני חיה בניו
יורק באותו רגע). למרבה הפלא המונית עצרה. פתחתי את הדלת שלה
וצעקתי לעבר הנהג השמן, שקרחת בוהקת צמחה על ראשו, "סע
לזיגמונד!! רח' שמואלוביץ 25!!!".
הנהג השמן והקירח הסתכל לעברי דרך המראה וחייך לעצמו. החיוך
המטופש הזה שלו חשף שן זהב מכוערת ממש מול הפרצוף שלי. אבל זה
לא ימנע ממני להגיע לזיגמונד... זה רק יביא לי בחילה ריגעית.
המונית דהרה ברחבי תל אביב כאילו הייתי באמצע מרדף משטרתי ב-LA
אבל מה זה מזיז לי בעצם?! הרי אני רצתי להגיע לזיגמונד במהירות
הבזק. הגשם שטף את שמשת חלון המונית והנהג השמן והקירח ילל
וגידף את הגשם המקולל. אני כשלעצמי נהנתי לי מהאווירה הקודרת,
שתאמה לחלוטין את מצבי הירוד.
סוף כל סוף ראיתי את הצומת שלפני הבניין של זיגמונד. צעקתי
לנהג השמן והקירח,
"תוריד אותי כאן, ישר אחרי הצומת".
הנהג השמן והקירח הביט בי דרך המראה הקידמית של המונית וחייך
את אותו חיוך מטומטם חושף שן זהב מחרידה, שגרם לי לבחילה
ריגעית.
שילמתי לו ומיהרתי להסתלק ממראהו הזוועתי.
עליתי בשיא המהירות (ככל שגופי יכל לשאת אותי) במדרגות אל
זיגמונד. בקבלה ראיתי את אותה גברת זקנה וסנילית שהעיזה לנתק
לי את הטלפון, לא רציתי להביט בה אפילו דקה נוספת ורצתי אל עבר
הדלת שבה הופיע שמו. פתחתי אותה ונדהמתי.
שם היא היתה. מושלמת. בדיוק כמו כל חלום מתוק מלא אשליות שאי
פעם היו לי. הריח שלה שכר את כל חושיי. אם לא הייתי יודעת שזו
מציאות הייתי מאמינה שלקחתי מנת יתר של אקסטזי. אבל שם היא
היתה. שחורה. רכה. מלטפת ואוהבת. כל תשובותיי חכו לי שם. פתאום
ראיתי דרך החלון הענקי קשת בענן. ידעתי שזו אהבה ממבט ראשון.
לא רציתי להתקרב אליה מהר כל כך. רציתי להגיע אליה באיטיות.
להתענג מכל שניה במחיצתה. רציתי לטעום את הטעם המתוק והרך שלה
באיטיות. לדעת, שכל שניה לידה היא נצח עבורי. העברתי אצבע
עדינה על רכותה המישיית. מגעה היה עינוג נצחי. כמו לקטוף את
פרי האלים. הרגשתי לראשונה שלמה. התיישבתי לצידה, מפחדת ליצור
מגע רציני. הושטתי באיטיות יד ואחר כך רגל חושנית. גופי חכך
בגופה והעונג היה שמימי.
ואז... באמצע האושר העילאי הזה הוא הגיע, זיגמונד -
"מה לעזאזל את עושה עם הספה שלי?!".....