קשה לפעמים להגיד בדיוק איך זה כשכואב. השכל כאילו מצטמק למין
אפונה קטנה שלא מוכנה להכניס מידע או להוציא אותו. הלב מתחיל
לבכות טיפות של דם והידיים רועדות בזמן שהן מנסות לאחוז בטיפת
האמת שנשארה. הכאב מתחיל לעטוף את הגוף ואת הנפש ולא עוזב אותם
עד לנקודה שהגוף כמעט מפסיק לתפקד כמו שצריך. אחרי זה מגיע
כעס, משהו שמתפרץ ומתפרץ עד שהוא בונה לעצמו מקום מגורים עמוק
בתוך התת מודע וגורם לנו לעשות דברים איומים, לכן יש את העצב,
האמצעי המושלם להבעת חרטה וייסורים. לפעמים העצב יוצא גם סתם
כך בלי הכעס בגלל סיבות של אז ושם. העצב הוא דבר נקי, אמיתי
ומושלם, הוא אמין יותר מאהבה ולפעמים מפנק יותר מנקמה.

דמעות גדולות וכואבות נזלו לי מהלחיים, אבל הם גם נחמו אותי,
הראו לי שמה שתמיד דמיינתי על המצב הזה בסוף בכלל לא אמיתי.
שמה שציפיתי מעצמי, כלומר אדישות מוחלטת, היה הפוך לגמרי. אני
לא זוכרת שאי פעם בכיתי ככה, הרגשתי כאילו כל הבפנים שלי רוצה
לצאת החוצה והדבר היחיד שעוצר אותו זה העור שלי. אחרי התפרצות
כזאתי מה שנשאר בסוף זה רק המחשבות,שגורמות למין רגעי געגוע
כאלה שגם מביאות רטיבות. העיניים מתמקמות על איזה שהוא חפץ
בחדר ומחייכות תוך כדי כך שאלף תמונות עוברות להן בראש. הידיים
משחקות עם עצמן ומקוות שעוד כמה דקות תופקד עליהן מטרה כדי שלא
יהיו נדונות לחיים חשוכי מטרה ומעש. רגעים מנגנים את עצמם בראש
ומזכירים שעות יפות בימים יפים ואיך ששוב לא יהיה.

חיוך ענקי שוטף את הפנים, כי יודעים שזה מה שצריכים לעשות וזה
מה שכדאי, ונשארים ככה וזוכרים את הרגע הזה כי יודעים שככה
צריך וככה כדאי. תמיד נשארים אותם פנים בדימיון, מצפות לסצנה
הבאה ומקווים שהחיוך ישאר גם בה ובזו שאחריה.