בגיל 17 הייתה הפעם הראשונה שלי.
אם זה היה תלוי בי, זה היה קורה שנה קודם, אבל האקס אמר שאנחנו
לא מוכנים לזה. הוא היה בתול כמוני, ויכול להיות שנשאר כזה.
אריאל, שהיה גדול ממני בשנתיים, היה מנוסה, ולא הייתי צריכה
לשכנע אותו שהגעתי לגיל.
הרגשתי שזה ממש כואב. עצמתי את העיניים, ואמרתי לעצמי שהכל
למען מטרה טובה. בעתיד זה בטח יכאב פחות, ואולי אפילו איהנה
מזה.
איך שהכאב הגיע לשיא, והוא היה לגמרי בפנים, פתאום לא הרגשתי
כלום. פתחתי את העיניים, והחדר היה ריק.
מה קרה לו? הוא נבהל מהדם? דווקא עשה רושם של בחור אמיץ.
חיכיתי עוד 10 דקות, התלבשתי, ויצאתי לסלון. ההורים שלו ישבו
שם וראו טלוויזיה.
"איפה אריאל?" שאלתי.
"מאז שנכנסתם לחדר הוא לא יצא החוצה. קרה משהו?"
יכולתי להישבע שאבא שלו חייך מתחת לשפם, אבל כנראה שדמיינתי
שהוא יודע מה קרה, ובכלל גם אין לו שפם.
חזרתי לחדר. החלון אמנם היה פתוח, אבל מה יש לו לצאת מהחלון?
נמאס לי לשחק משחקים. אמרתי להורים שלו, שיגידו לו להתקשר
כשהוא מגיע.
למחרת בבוקר אימא של אריאל התקשרה אליי מודאגת, לספר שהוא
עדיין לא חזר. היא התקשרה כבר לכל החברים שלו, ועכשיו היא
במשטרה. השוטרים שם מבקשים שאני אבוא לתת עדות, כי אני האחרונה
שראתה אותו.
גם אני כבר נבהלתי, ונבהלתי עוד יותר כשראיתי את אימא של
אריאל, מסרבת להיפרד מסדין מוכתם בדם שהחזיקה בידה.
"תגידי לי שזאת לא את," היא אמרה לי בקול רועד, "תגידי לי שלא
פגעת בו".
"אני אפגע באריאל? מה?" התקרבתי אליה וזיהיתי את הסדין מאתמול
בלילה. זה הדם שלי. הדם של הפעם הראשונה. כשהתקרבתי למרחק
פסיעה ממנה היא התעלפה.
אחד מהחוקרים לקח אותי לחדר צדדי, ולא הייתה לי ברירה אלא
להסביר לו מה קרה.
מביך-מביך אבל עדיף שלא יחשוב שאני רוצחת.
הוא הסביר לי שאצטרך להישאר בתחנה, עד שיבדקו את הדם ויזהו
שהוא שלי.
עוד באותו ערב שחררו אותי מהתחנה, כשזיהוי דגימת הדם הוכיח את
צדקתי.
בעיתונים התפרסמו תמונות של אריאל בגודל חצי עמוד, והכותרות
זעקו: "לאן נעלם אריאל?"
למרבה הצער, התפרסם כל הסיפור במלואו. זה אולי קצת אגואיסטי,
אבל יותר משאריאל נעלם, היה אכפת לי שכל המדינה ידעה שאני כבר
לא בתולה.
אימא שלי, הפולנייה, מיד דרשה שאלך אתה לגניקולוג, בנוסף
לריתוק הדו-שנתי שחטפתי.
"קיימת יחסים לא מוגנים עם בחור שגדול ממך בשנתיים. אני יודע.
המסכן נעלם." אין ספק שהד"ר קורא עיתונים.
הגניקולוג התחיל בבדיקת אולטרא סאונד. איך שהוא מכניס לי את
המכשיר המתכתי, המכשיר נעלם. מיד הוא מאיר שם עם פנס והפנס גם
הוא איננו.
הד"ר לקח שני צעדים אחורה והורה לי לסגור את הרגליים.
לשנינו היה ברור היכן אריאל נמצא.
"הכוס שלך פועל כמו שואב אבק הרסני. מה שנכנס מיד נשאב פנימה.
למה זה קורה - אני לא יודע, אבל מיד נבדוק".
הרופא הכין תיק עם כלי עבודה וארז לעצמו 3 סנדוויצ'ים.
הוא נעל את דלת הקליניקה, והורה לי להשתדל להיות רגועה, וכמה
שיותר בשכיבה.
לחצנו ידיים והרופא יצא אל משימתו, או יותר נכון נכנס אליה.
בניגוד למה שציפיתי מעצמי, הייתי רגועה מאוד, ואפילו נרדמתי
לשעה וחצי.
כשפתחתי את העיניים ראיתי את הרופא משחק שש-בש עם אריאל.
"המניאק ניצח אותי 0- 3," אמר אריאל, "ואת, יש לך מזל שאני
אוהב אותך, אחרת כבר מזמן הייתי עושה לך קשרים במעי הגס".
"באמת תודה רבה לך" אמרתי. ובלב חשבתי, איך המאפיה הרוסית תיקח
את המקדמה שנתנו לי בשביל להעלים אותו.