"לאלו שהביאו אותי לעולם הזה!

הדרך שוב הכשילה אותי, ואני כרגיל הלכתי לאיבוד.
תמצאו אותי עכשיו בחדר, שוכב על המיטה ונח את מנוחת נפשי
האחרונה.
לא לימדתם אותי מוסר נכון ורק שקרים ליוו אותי כל חיי.
אמרתם לי שזה בסדר ושזה יעבור. אמרתם "קח הכל" , "תדאג רק
לעצמך" ומה יצא לי מזה?
אימא, אני מקווה שאת שמחה עכשיו שיש לך עוד חדר פנוי בבית.
אבא, אני יודע שאתה כועס עליי, כועס שלא נתתי לך להרוג אותי
והקדמתי את מבוקשך, מבוקשך לראות אותי מת.
אני רק מבקש ממכם לדאוג עכשיו לאחי הקטן ושלא
תעשו איתו אותה טעות שעשיתם איתי!
כי בסוף אני מבטיח לכם, לא יישארו לכם יותר ילדים.

                                                           
שלכם: אני..."



ככה אחי ניפרד ממני ומכל העולם. הוא השאיר אותי בבית לבד מול
שני הורים שכנראה אצטרך להתמודד איתם לבדי. אבא שלי, שגילו
הולך לפניו, מחזיק מקל ביד וכובע על ראש, מוציא ממחטה מכיסו
הימנית ומנגב באדישות את המצח המיוזעת ומלאת הקמטים שלו. הוא
מסתכל לשמיים ועוצם את העיניים כאילו נושא תפילה ואז כשהוא
פוקח את העיניים אני רואה דמעה בקצה העין שלאט יורדת על הלחי,
לסנטר ומתנפצת על האדמה. "הייתי אבא רע", הוא אומר ומסתכל
קדימה בתקווה. אולי מאיזשהו מקום יופיע מלאך חבלה ויקח אותו
לאן שהוא שייך. הוא קם והתחיל ללכת. אני הלכתי אחריו, בוחן את
צעדיו ומייחל לרגע שהוא יסביר לי מדוע הוא אומר זאת דווקא
עכשיו. ראינו את אימא, מטפחת אדומה בידה והיא מכסה את  ראשה
ומתקדמת לעברנו. היא לקחה את אבא לצד, לדבר, ואותי שלחה להמשיך
ללכת. הרגשתי מרוחק. הם תמיד עושים את זה, תמיד יש להם סודות
להסתיר מפניי.


לקראת  ערב אימא בישלה ארוחה. ריח של צלי בקר עוטף את הבית
ובחוץ הכלבים רעבים ומתכוננים לליל הטורפים. הבית, בית בלהות
מיושן ונוטה להתמוטט אך כאילו יש בו כוח עצום להמשיך ולהתמודד
לאחוז את הבית ולהגן עליו. אני יושב בחדר של אחי, מתבונן בכל
פינה ומנסה להקשיב לקול הרוח הפורצת מחלון חדרו. שריקות לא
ברורות ולחישות הרעידו את כל גופי, לקחתי דף והתחלתי לכתוב:

"דרך צלחה לך אחי
בכל מקום שהנך, מסתתר
מעבר מהווה ומעתיד
ורוח של בוקר תחבקך כידיד...

אני כל כך מתגעגע, געגועיי עזים ומלאי כמיהה רבה לראות אותך.
למה עזבת אותי בחברת אנשים הנחבאים מפניי וחייהם רק סודות
ומלמולים לא ברורים? סררת בי אחי, בגדת ואת כל אמונתי בך גירשת
ולקחת למקום אחר. למקום בו לא אראה אותך יותר...."




שיחקתי עם האוכל כי לא הייתי ממש רעב. אבא ואימא כרגיל הסתכלו
אחד על השני ואכלו בשתיקה.
זה היה נראה כאילו דיברנו בשפת האוכל. אמרתי שאני לא רעב והם
לא הקשיבו לי, כרגיל, היו עסוקים רק בעצמם. אני חושב שגם אם
הייתי קם מהשולחן והולך הם לא היו מרגישים בי. אימא פתאום
גילתה בי עניין. "למה אתה לא אוכל, חומד?" אז זהו? פתאום אני
החומד שלך? רק בגלל שאני לא אוכל? אני כל כך שונא אותך אימא,
את כל כך צבועה, אם הייתי אוכל לא היית קוראת לי בשמות חיבה.
אני נשבע לך שאם הייתי יכול להגיד לך את זה בפרצוף הייתי קם
ועוזב את הבית, לפחות לכלבים בחוץ יהיה מה לאכול...


הקבר שלו מכוסה פרחים, הקבר של אחי. פרחים מדודה ומדוד, מסבא
ומסבתא, מחברים וחברות, אבל לא מאימא ואבא. סילקתי פרחים שנבלו
ופרחים עמידים סידרתי במקומם. היום באתי לבקש בקשה מאחי הגדול,
קבל את תפילתי, תפילת אחיך הקטן. אני בודד בלעדייך, בלי
אהבתך.
מהו גורלי בעולם גדול זה? איך עליי להמשיך אם אין לי גואל?
אבדת לי ואין לי מישהו אחר.
תן לי כוח להיות בן אדם טוב, ושאחרים יהיו טובים אליי. תנשק את
כל כאביי ומשפתייך תבריא כל עצם,
ואז שארגיש גם את אובדן נעוריי תחכה לי בשקט ותלטף את פניי.
אחי ישן מנוחת עולם, אני רוכש לך כבוד לא בלית ברירה, אלא כי
אהבתיך...

"איפה היית?", זאת שאני קורא לה אימא שאלה כשנכנסתי בשעת לילה
מאוחרת הביתה.
"ביקרתי אצל אחי", עניתי בעייפות, נכנסתי לחדרי ונשכבתי על
המיטה.
עיניי פקוחות, רגליי כואבות ומחשבות מתרוצצות בראשי. היא אפילו
לא באה לראות מה איתי,
רק שאלה בחוסר התעניינות איפה הייתי וכששמעה את התשובה זה
אפילו לא הזיז לה.
עצמתי את עיניי ונרדמתי, בתקווה, שלא אקום מחר.

בחלומות הלילה השחור אני מתחבא מפנייך אימא.
פיך מלא שקר והבל הבלים, ידייך קפואות כמו אין בהם חיים. לעולם
לא ארצה להרגיש בך שוב, אימא.
כשאתעורר אביט דרך ליבך ולא אמצא מהומה. לא צחוק ולא בכי רק
שתיקה אחת ארוכה.
ואתה אבא, תלך בדרך שיבחר לך הגורל, הגורל מפי אישתך. ואני? מה
איתי? שותק יותר ממכם, שקט יותר משקט, עצוב יותר מעצב ומריר
יותר מבכי. אני מאשים אתכם במוות של אחי ומאשים אותו שהוא פתר
את הבעיה שלו במוות. הלוואי ולא הייתי נולד, ככה לא היו רצות
מחשבות בראשי וגורמות לי סבל פנימי. קמתי מהמיטה, נעלתי נעליים
והתחלתי לרוץ. ניסיתי להפחית את הכאב בריצה, ריצה אל הלא נודע,
רחוק מפה, רחוק מכל הכאב הזה. אני רוצה להעלם, לא לחזור יותר,
לעוף מכאן...


השעה היא לפנות בוקר. קרני השמש עוד מעט יצאו שוב לעולם ויעירו
את כולם כאות ליום חדש.
אני עומד על צוק, מסתכל על יופי הזריחה ומקנא קינאה לבנה.
הלוואי והייתי כמוך שמש - נוצצת חמה ומסנוורת, שורפת כתומה
וצהובה, לקראת ערב אדומה וורודה, שוקעת באיטיות וישנה שנת
ישרים. בלי דאגות ובלי צרות, מעל כולם תמיד. אני מביט לשמיים
ורואה איך כל כוכב שעמד שם נעלם עם כל קרן שמש. הכוכב שנצץ
אחרון מעל לראשי נפרד ממני בקריצה והשאיר אותי תוהה אם הוא
עדיין נמצא שם. דמעות החלו נאספות בעיניי אך חששו לרדת. אקפוץ
לי מהצוק ואשים קץ לחיי האומללים. האומנם? לא! בחיים לא!! אני
לא אשבר, אני אתמודד, אני חייב להתמודד..... אבל איך?

קריאות של בוז ולעג ליווי אותי בחזרה לביתי. למרות שאף נפש חיה
לא הסתובבה בחוץ בשעת בוקר מוקדמת זו. בראש מורכן נכנסתי לבית
והתפלאתי כשראיתי את אבי יושב במטבח ומתבונן בריצפה.
הוא הרים מבט אליי. "בוא, שב איתי בני", אמר ברעד, כאילו פחד
מהתגובה שלי.
הבטתי בו. הוא נראה כל כך מיואש, היה נדמה לי שעיניו כבר לא
פקוחות לרווחה כמו פעם.
התקרבתי לעברו, הזזתי כיסא והתישבתי לצידו. ישבנו בשקט שעה
שלמה, הבטנו בריצפה ובחוץ בינתיים עלה הבוקר. אימא נכנסה
למטבח. הסתכלנו אחד על השני ולא אמרנו דבר. קמתי. ראיתי איך
מבטיהם משתנים לרגע, הלכתי לחדר שלי ונשארתי שם. אני מרגיש
שבעצם אלו הם חיי. להישאר עטוף שאלות וגם עם אדע תשובות לא
אמצא מוצא. בשמיים קבעו לי שאהיה מתוסבך רוב ימיי. כנראה שלא
נישאר לי עוד מה לעשות, עליי לחיות את החיים האלו כי זהו המזל
שלי.
בלילה חשתי מגע חם המלטף אותי. לא פקחתי את העיניים מחשש שהמגע
הזה יעלם.
כל כך נעים הוא היה ורציתי שימשיך עוד ועוד.
פקחתי את העיניים והנה חיזיון: נערה יפהפייה ישבה במיטתי
וליטפה את ראשי.
היא הביטה בי וחיוך התעלה על פנייה. מלאך המוות. מלאך המוות
בדמות של מלאך. היא קמה נעמדה מולי והחלה קוראת בקול: "רצח,
פשע, בגידה. תקעו לי סכין בגב, אני מתה", היא שמה את כפות ידיה
על פנייה, צרחה מכאב ובכתה. היא נראתה כמו ילדה קטנה שלקחו
ממנה את הבובה שלה. המשכתי להביט בה משותק. כאילו היא הייתה
מין הופעה כזאת, לא מעניינת במיוחד. היא הפסיקה לבכות. התקרבה
אליי וסטרה לי בחוזקה על הפנים. אחר כך הסתובבה ורק אז שמתי לב
שכל גבה מרוח דם וסכין נעוצה גרמה לדימום הנורא. היא נעלמה,
משאירה אחריה שביל של דם ועוזבת אותי מוקף בייסורים, מופתע
ולבד עם עצמי. התאוששתי לרגע, אוף, את כל החדר היא ליכלכה לי
עם הדם שלה. מעצבנת...

אני מרגיש כל כך רע וחסר אונים, ואני אפילו לא יודע למה.
אני כבר אמור להיות מאחורי כל זה, עבר כל כך הרבה זמן ועדיין,
אותה הרגשה
של חוסר מנוחה, אומללות, עצב...

חשבתי לצאת להתאוורר מתוך הבית החנוק הזה.


"קולך ערב לאוזן
ועינייך כה עמוקות
מסתורי ונחבא אל הכלים
ושירייך קצרים ומהוללים
נשיקה אחרונה ודיי!
ומגע ידייך על פניי..."

תשמור לי את הרגע האחרון שבו אוכל לנטוש כל חי כדי שאהיה
איתך.
זהו, אין לי עוד מה להגיד עלייך יותר. הלכת, ואליי כבר לא
תשוב....
אני אבוא עדיין לבקר אותך, לשים פרח על המצבה ולבקש בקשות.
תמסור ד"ש לכל האנשים היקרים שם למעלה שרואים מה מעשינו ביום.
ואל תשכח את שומר גן העדן אשר כנפיו מגינים על הכוכבים,
ואת קרני השמש והירח אשר שולחים אור מדהים.
ואת האהבה לנצח לנצחים, ששוברת והורסת ולפעמים מחבקת
ועוטפת בדממה.
שתיקה של אהבה.... שתיקה שלי.

תשמור עליי....

אני."