פוסעת לאיטי בשביל האחורי לבנין הגבוה ההוא ברמת אביב. השעה
דקה לשתיים. בשתיים וחמישה היא ביקשה שאהיה שם. ואני לא אאחר.
היא שונאת שמאחרים.
"תיכנסי", היא עומדת לצד משקוף הדלת  כשאני מגיעה, ולוחשת
לעברי. אני נכנסת פנימה, ולאחר שהיא מציצה אל מחוץ לפתח הדלת
היא טורקת אותה במהירות ונועלת אותה על סורג ובריח. "כל הזמן
מרחרחים כאן... שכנים שוטים... בטוחים שאני סוחרת סמים...",
היא לוחשת בחיוך ציני. כולה קמטים, לא השתנתה ולו במעט מאז
הפעם האחרונה שנפגשנו לפני שנתיים. "ואת", היא פונה אליי,
"הייתי בטוחה שיצאת מזה....", היא אומרת לעברי כדואגת לי. "פעם
אחת זה כבר יותר מדיי", היא עומדת שעונה על הדלת, כמשגיחה שלא
אברח. אני עומדת מולה, חובקת בשתי ידיי את ילקוט הגב הקטן
שהבאתי עימי,מפוחדת, ייתכן שממנה, וייתכן שממה שעומד להתרחש
בשעה הקרובה. "למה לך לעשות את זה לעצמך שוב?". אני מביטה בה
נבוכה, בוחרת שלא להשיב לדבריה. "בואי, תשתי איתי קודם
משהו..", היא מזמינה אותי. לא, אני מעדיפה שלא. באמת שאני
מעדיפה לקצר את הביקור שלי כאן עד כמה שאפשר...ולשתות?! היא
בוודאי צוחקת. אך אני עדיין בשלי, נבוכה מכדי להוציא הגה.
היא מכינה חליטת צמחים מוזרה ומוזגת אותה אל תוך שני ספלים
קטנים. "תשתי, זה יעשה לך יותר טוב, בשביל אחר כך, אחרי
שנסיים. אני לא רוצה לעשות את זה על בטן ריקה", היא אומרת בקול
החורק והצורם שלה. אבל אני כן רוצה. מי בכלל רוצה למלא את הבטן
קודם. אני רוצה לעשות את זה וללכת, מהר. לחזור לשגרת היומיום,
לפני שמישהו בכלל ירגיש בהעדרי.
"למה חזרת הנה?", היא שואלת אותי, סבר פניה עצוב. "הייתי בטוחה
שבנות כמוך יוצאות מזה בסוף. אבל כנראה שטעיתי, אה?". אני
מושכת בכתפיי. כאילו שיכולתי לצאת מזה. אני נשבעת שניסיתי,
באמת, אבל לעשות זה קצת יותר קשה מלומר.
אני גומעת מעט מהחליטה. אויייי!...מר כל כך... רק היא
ואלוהים יודעים מה דחפה לשם.
היא מפחידה אותי. יצור ארור שכמותה. היא בהחלט מסוג האנשים
שמבט עיניהם מביע רשע מרוכז, וניסיון לטוב לב בו זמנית. מן
המפחידים שבאדם שאינך יודע למה לצפות מהם בכל רגע נתון.
"שתי עוד קצת", היא מחייכת, חושפת שיניים צהובות מעישון. לפי
חזותה אני מניחה שהיא בסביבות גיל ה60.
אנו יושבות במטבח עוד מעט ואז היא קמה ולוקחת את שתי הכוסות אל
הכיור.
"בואי, הגיע הזמן", היא יוצאת מן המטבח, ואני קמה וצועדת
בעקבותיה.
היא מובילה אותי דרך מסדרון צר אל חדר גדול שבסופו. "תתלבשי
בחלוק, תלכי קודם לשירותים אם את צריכה, ואני עוד כמה דקות
אגיע ונתחיל, טוב?", הנהנתי. היא הסתובבה על מקומה ויצאה מן
החדר, סוגרת מאחוריה את הדלת, גם הפעם על בריח, ומניחה אותי
לנפשי.
אני מתפשטת לאיטי, מסתכלת כל הזמן על גופי, גוף קטן, מכוער,
מצולק מעט....לא רוצה לראות יותר. מעבירה את מבטי לעבר התקרה,
וממשיכה להתפשט לאט. צמרמורת איומה עוברת מאצבעות הרגליים
מעלה מעלה דרך עמוד השדרה. קר לי....או שאולי אני מפחדת כל
כך...
אני מתכסה בשמיכת פיקה קטנה שזרוקה על מיטת הברזל הקרה שבמרכז
החדר. אני עולה על המיטה הגבוהה מדיי, ומקפלת את רגליי בצמוד
לגופי. שתגיע כבר, אני רועדת כל כך, שתגיע. אבל הזמן נמשך עוד
ועוד והיא לא מופיעה. מי יודע, אולי היא עושה זאת בכוונה כדי
לתת לי שהות להתחרט ולנסות לברוח.
אבל לא, אני לא רוצה לברוח. שתבוא כבר.
לבסוף אני שומעת את גרירות הרגליים האיטיות שלה במסדרון,נעלי
בית ישנות של נשים זקנות. מפתח מסתובב בחור המנעול, הדלת נפתחת
והיא נכנסת אל החדר.
"נו? מוכנה?", היא שואלת לאט ובוחנת את עיניי לראות עד כמה אני
נחושה להמשיך הלאה.
אני מהנהנת במהירות ובמשך כדקה, כמין רפלקס של פחד.
"ושירותים? לא צריכה?", היא ממשיכה, לאט לאט, מושכת את הזמן.
"לא , לא", אני אומרת בקול חלוש.
"שימי את זה על הפנים", היא נותנת לי את פיסת הסמרטוט רוויית
האתר, החומר שצריך להרדים אותי...כביכול. אך מהפעם הקודמת אני
עוד זוכרת שהשפעתו על אנשים כמוני- קטנה, אם בכלל.
היא מורה לי במחוות יד לשכב על המיטה, ואני עוצמת את עיניי
אוטומטית. אני מרגישה את ידה הקרה והמקומטת מונחת על עורי, ואז
חשה בעווית כאב המרטיטה את כולי- מחטים חודרות על תוך גופי
ומזריקות לי סם כלשהוא. טישטוש עוטף אותי קליל.
אני פותחת כעבור רגע או שניים את עיניי, רק על מנת לדעת כיצד
מתקדמות ההכנות להליך.
היא עומדת לצידי, בוחרת לה סכין גדולה למדיי ממעל למדף צידי,
ומתחילה לחטא. בתחילה בלהבות נר, ואחר כך, באלכוהול. היא
מנופפת בסכין לכל עבר, כמו מטורפת, וליבי קופץ ממקומו. אני
מעדיפה לשמור על עיניי עצומות, ולכן שבה ועוצמת אותן. הסכין
ככל הנראה כבר התקררה מספיק, והיא מניחה יד אחת מקומטת על עורי
ואומרת: "הגיע הזמן, ילדונת, ואני מקווה שאת באמת רוצה את זה
כמו שאמרת....", קולה רועד, המטורפת.
החומר  שהזריקה לזרועותיי בטני וישבני כבר משפיע חזק ואני
בקושי מצליחה להרגיש באיברים הללו. אני מטושטשת, אבל עוד בהכרה
מלאה, ויודעת-
מכאן כבר אין דרך חזרה...