נכתב לפני כמה שנים, כשהיה לי כח לחפש. כשחשבתי שיש לי סיכוי
למצוא



מצאתי את עצמי ערה בחמש בבוקר, מביטה בחלון, ורוצה לים. או
לפחות החוצה, לאוויר הנקי ולשקט.
אבל נרדמתי.
בערב, מסוממת לגמרי, שוב היבטתי החוצה. שוב, האוויר הרגיש נקי.
החלטתי לצאת לנקות קצת את הראש, ולמצוא אותי. אולי איפהשהו
ציפיתי למצוא לא רק את עצמי, אלא מישהו או משהו שישנה. שאני לא
אצטרך לחפש את עצמי שוב.
יצאתי בלי כיוון מוגדר, אבל עם מטרה סופית להגיע לים. כל הדרך
ניסיתי להמנע מאנשים בכלל, ומאנשים מוכרים בפרט, למרות שזה לא
באמת ככה. כל מקום שעברתי בדרך הזכיר לי משהו, לא טוב ולא רע,
לרוב רק עצוב, מהשנה המשמעותית הזו.
הגעתי לים והלכתי לאורך כל הטיילת, מתביישת להתקרב מדי בגלל
הזוגות האוהבים, המשפחות שחושבות שהן מאושרות, והזקנים שמנסים
להחזיר משהו לעצמם.
ירדתי במדרגות צדדיות עם שלט "סכנה" עליהן על החוף. הלכתי על
החול עד שפשוט נשכבתי עליו.
ואז הבנתי. זו אני-
שוכבת על גבעה בחול, לגמרי לבד. באמצע החופש הגדול, בעשר
בלילה. מחוקה לגמרי. מעשנת נובלס. לובשת בגדים שלא פעם הושוו
לאוהל, או לחילופין למשהו שהוצא מהזבל. מפחדת מהעננים שמעלי,
ומניצוץ הסירות שבים. מפחדת מהגבעות שמאחורי, אבל מוכנה לקבור
את עצמי בחול, לתת לו את כולי. קמה וטובלת במים המלוחים את
הצלקות שעל פרקי הידיים. שוכבת קבורה, מחכה שמישהו יבוא להציל
אותי.
הבנתי שזו אני, וזה ממצה הכל, על כל הפתטיות הטמונה בזה.
וזה הנצחון שלי, לדעת מי אני, לעומתכם. להתגבר על הפחדים,
למרות שהפחד מהגבעות, מאחורי, תמיד נשאר. להוכיח שאני יכולה
להיות לבד בים, לגדול מעל הקטנוניות שלכם.
אבל מעל הכל - אני יודעת מי אני, מה שאומר שאני יכולה להתחיל
לנחש מה בזהותי המעוותת טוב ומה רע.

אבל את מי או מה שישנה את היום - לא מצאתי.
או שהוא לא מצא אותי.
או שהוא לא חיפש.

אבל אני חיפשתי. ובכל יום מחדש נגמרים הכוחות לחפש שוב. וביום
מן הימים הם יגמרו לגמרי, ואפסיק לחפש לתמיד.