זה לא המקום שלי.
מעולם לא היה.
החום והנוף הצהוב מעולם לא קסמו לי.
תמיד העדפתי את האפור והירוק של שם.
זו לא השפה שלי.
זו אמנם השפה שבה אני הכי רהוטה, השפה שבה יכולת ההתבטאות שלי
הכי שלמה, אך זו לא השפה שאני אוהבת להגות על שפתי, לא את
הקללות שלה ולא את המילים הגבוהות שלה.
זה לא הנוף שלי.
אלו לא האנשים שלי.
מספיק פעמים גרמו לי להרגיש לא שייכת.
יותר מידי פעמים נקראתי רוסיה מטונפת.
ואם הייתי נשארת שם, הייתי נקראת יהודיה מטונפת.
בת בלי בית.
ניסיתי... באמת שניסיתי להשתייך לכאן. אף פעם לא הכחשתי את
הזהות המקורית שלי, אך בו בזמן ניסיתי לאמץ לי זהות חדשה, אחת
שתשתלב עם זו הישנה, ותיצור משהו חדש. לא אתם מנעתם את זה
ממני. אמנם הידיעה שאני עוד זונה רוסיה בארץ לא שלה לא תרמה,
אבל לא זה מה שקבע.
זו לא התרבות שלי.
ניסיתי לנהל שיחה עם אחד מה... המ... ילידים, הרשו לי להתבטא
באתנוצנטריות מסוימת. אחרי זמן מה, נאמר לי "בואנה, באיזה
מילים את משתמשת, כולה רוסיה".
לא, זה לא המקום שלי.
אבל כבר אין לי לאן לחזור.
אני בספק שאי פעם היה לי.