דייי!!! תרדי לי מהגב! מה את רוצה ממני? מה? לא, לא, לא יכול,
טוב? לא יכול.
נו, תני לי להשחיל מילה, לא? מה את רוצה ממני? מה? לשבור אותי?
הנה, יופי. את רוצה להביא אותי לדמעות? רק אז תאמיני לי שאני
נוגע באיזו אמת פנימית? מצוין! לא, יופי, תמשיכי ככה, כן, רק
עוד קצת, אנחנו כבר ממש קרובים (כוסרבאק).
או שאולי תקחי את המילה שלי בעניין - ותרדי מזה כבר! טוב?
אז אולי פשוט אין לי את זה? אני, ככה, דווקא חשבתי שזה היה לא
רע. ככה מטומטם.
עזבי, את לא תמכרי לי את החרא הזה של הפוטנציאל. כל החיים
הדפוקים שלי, אני שומע על הפוטנציאל המחורבן הזה שלי, שלא בא
לי על מימושו.
כשהייתי בכיתה י"א, אבא שלי, אחרי שהוא שומע כבר אחת עשרה שנה
על הפוטנציאל הגבוה שלי, כבר קיבל את העצבים וצעק על המורה
שלי, "אולי תעזבו כבר את הילד? אולי הילד פשוט מטומטם? מה אתם
רוצים ממנו עם כל הפוטנציאל הזה! תנו לילד לחיות."
אז עכשיו, אז מה קרה? עכשיו תורי, בסדר? תרדי ממני, לא שחקן
ולא נעליים! בסדר? מרוצה? הינה הדמעות המחורבנות שלך... לא
רוצה... אין שחקן, לא יכול.
את לא יודעת אבל אני פעם החלטתי, אולי בן שש או שבע, שיש רק
אומנים גאונים. השאר עוזבים או חס וחלילה הופכים למורים. אז
אני ככה, בתור ילד עם טונה של פוטנציאל, החלטתי שאני גאון.
טוב, הינה, חרא, גם כן גאון.
אלא מה, גאון זה לא בחירה, מה? אתה לא יכול לבחור בלהיות גאון.
אז נשארתי עם כל הפוטנציאל והזין ביד!
אז את כל הפוטנציאל הנהדר שלי את יכולה לדחוף לתחת הצודק שלך.
אני, באופן אישי מאד, מסתלק.
אולי אני אלמד BA כללי בשיקום בלטות. או פסיכולוגיה מזוינת.
ואני אפסיק לחלום.
מה אתם מסתכלים? כוסאוחתוק, מה קרה? למה אתם מחכים? נו? אין לי
מונולוג, בסדר? אין מונולוג! לכו הביתה! לכו תזדיינו. |