השעה הייתה 4:30 בבוקר. המלח המבוגר קילף מעליו את השמיכה הדקה
והביט במחוגיו הארוכים של השעון המעורר. המכשיר תקתק בקול רם.
הוא תפס אותו ביד רועדת והכניס אותו למגירה בשידה הקטנה . הוא
התמתח בהיסח הדעת והפיל את קופסת הפח הריקה שעמדה על השידה ליד
השעון. המתכת השמיעה קול צורם כשפגעה ברצפה והקופסה התגלגלה לה
מתחת למיטה הזוגית. האישה הדקיקה משכה מעליה את כל השמיכה
והשמיעה גרגור מיוסר. שערה השחור היה קלוע בפקעת הדוקה מאחורי
ראשה המוארך. תווי פניה הגסים היו מחויכים באילוץ אפילו
כשישנה.
הוא הביט בה בסלידה ואז התיישב באיטיות ומישש את לסתו התחתונה
הכואבת. אחר כך הוציא את המקטרת השחוקה מפיו. שוב נרדם אתה.
הוא החזירה לפיו והחל למולל אותה באיטיות בין שיניו, מעביר
אותה מצד לצד בדרך לשירותים. בזמן שהשתין פלט מבלי דעת "אקקקה"
מסופק. הוא חשב על אתמול בלילה. היא רצתה עם התרד. הוא שוב
סירב. שעה ארוכה התווכחו כמו תמיד ולבסוף נכנע לה, פותח
בזריזות את קופסת הפח בעזרת מקטרתו וטורף בחוסר חשק את הירק
הטפל אך המזין ואחר כך משטח את גופה העירום הדק בחייתיות, דופק
אותה כאחוז דיבוק. היא צרחה תחילה מהנאה ואחר כך מכאב
כשהאיברים המתחככים החלו להעלות עשן דק בריח של ברביקיו. היא
גמרה 10 פעמים והוא פעם אחת בודדה. היא תצטרך טפרים והוא ללא
פגע. כמו תמיד. כמה תיעב את אותה תחושה. כמה זמן לא אהב אותה
בזכות עצמו. "ארור אותו ירק" הרהר בזמן שניער את איברו והעלה
את תחתוני הבוקסר המפוספסים בכחול ולבן.

                                           

הוא צעד אל חדר האורחים הקטן בצעדים מדודים והתיישב על כסא עץ
קטן ליד החלון. המזח היה שקט. גלים רכים ליטפו את קירות העץ
ורק הקצף הלבן נראה מבעד לאפלולית הבוקר. אי שם שחף בודד נתן
קולו בצרחה שורקנית. חשב להדליק את המקטרת אך וויתר לבסוף ורק
המשיך למולל אותה בפיו, הקשיב לים ובהה בקירות. הצלחות החלקות
המבריקות סודרו בערמה ליד הכיור הזעיר ולידם הסכינים והמזלגות
בתוך קופסאות פלסטיק בצבע בז'. בתוך הארון היה מונח הגרזן
לחטיבת העצים בחורף. אבל עכשיו קיץ והרוח החמה ליטפה את קרחתו
בנעימות. אין שום צורך להדליק את האח. בכל זאת הוציא את הגרזן
והתבונן בישיבה בלהב החד ובניצב. משסיים, קם בכבדות והתנהל
לאיטו חזרה לחדר השינה. הגרזן נגרר מאחור, והותיר פס ארוך על
רצפת העץ. הוא נעמד בפתח הדלת המתבונן בראש הקטן המבצבץ מבעד
לכפלי השמיכה. בהיסח הדעת משש את הלסת הכואבת והרהר בימים
אחרים, בזמנים רחוקים. היד רעדה. המצח הגדול התקמט בזעם.
הוא הלך אל המיטה בצעדים מהירים ונעמד ליד הפרצוף הישן, לופת
בחוזקה את הניצב בשתי ידיים. הגוף רעד והתעוות. גם המקטרת
רעדה. האישון בעין האחת הפתוחה התכווץ והתרחב במהירות. הניף את
הגרזן מעל הצוואר. פיסת בשר דקה, כמעט בלתי נראית. עוצם את
העין הפתוחה ומולק במכה אחת מהירה וחלקה את הראש הישן. הגוף
מפרפר. על הפנים נשאר אותו חיוך קפוא מעורר חלחלה. על הסדינים
התפשט כתם שחור וסמיך. ניחוח כבד של דיו מילא את החדר. לא
מצליח להפסיק. חלקי גוף מבותרים נושרים מתוך הסדינים אל רצפת
העץ וצובעים אותה בשחור. אוסף את האיברים הקטועים ויצא החוצה
אל המזח.

השמש אך זה החלה לעלות והשחפים עפו מעל שיפולי החוף, מצווחים
וצורחים אל המרחב הפתוח. הוא זרק חלק אחר חלק לתוך הגלים
המקציפים והתבונן בציפורים הגדולות קורעות את פיסות הנייר
העבות, שותות את הדיו המזהם את הים. את הראש זרק אחרון. החיוך
התעוות כשהציפור קרעה את הפרצוף המעוגל. לבסוף נעלם לגמרי. לא
נותר דבר מאותה אישה. רק כתמים שחורים על מים עכורים שנצנצו
בשמש הבוקר. כשהכל נעלם - התיישב על המזח והדליק את המקטרת ביד
יציבה. ענן עשן סמיך עלה אל תוך השמש. הוא צפה בו מסתלסל אט אט
עד שנעלם.