אל תזוז! אל תזוז!""
קראתי מלאת התלהבות.
והוא נעמד.
לא להאמין, אחרי כל-כך הרבה זמן אתה כאן, תקוע בכלוב המילים
שלי, נתתי רק פקודה אחת ואתה קפאת.
נעצרת, לחלוטין.

ואתה מסתכל עליי בעניים גדולות, אני יכולה לראות דרכן את חיוך
האימים שלי.
מעניין מה אתה רוצה.

"עכשיו! תיפול עכשיו!"
צעקתי, צעקות חדות כלכך עד שיכולתי לשמוע את ההד קורע את
האויר, והספקתי לשניה לראות את רגליך כושלות תחתיך, בוגדות
באיש מלא הגאווה הזה, בך.
עוד רגע, רגע אחד והכל יגיע לקיצו, אתה תיפול ותיגרר אל אותה
תהום מוכרת ותעיף בי מבט תמוה בפעם האחרונה.
אך אתה מתעשת פתאום, אוחז בחוזקה בסורגים שלך, ונעמד.
והמבט שלך כבר לא גדול ונוגה, ענייך מחייכות את חיוך האימים,
שלי.
"תיפלי". אתה אומר כמעט ברוך, בשקט מלטף.
ורגלי כשלו.
וידי עייפו.
ואפול.