כשאת בונה סביבך חומות אני צופה ומתכווץ
כשאת נופלת ערב ערב

אם הייתי מסוגל לקשור אותך אלי בחוט
ולראות באפילה גם כשאת לא רואה דבר

את מטפסת על עצים מחפשת עוד ענפים לשבור
וליפול איתם כל פעם מחדש


ואי אפשר לסבול  עוד רגע של שתיקה
כמה כבר אפשר שאין בך מה שיש בך

את מנפחת עוד בלון רק כדי לכרוע מתחתיו
וזה שקר וזה סתם וזה לוקח את כולך

נר קטן שהדלקת מאיים לכלותך
ותודי כבר שזה נר קטן קטן


אני שונא את העיניים של תינוק בן יומיים
כשאת לובשת אותן כמו איזו חליפה


אני זוכר אותך צוחקת וצועקת בלי בושה
לפני שעטף אותך השקט

מתוך השקט כל גימגום נשמע כבר מיותר
את רודפת אחרי מילים - הן לא יקחו אותך משם

כמו לדלג מעל קבצן
אחותי הנפלאה
כשאת נופלת


אני שונא...




זאת סקיצה ראשונה
אני חושב להמשיך את הפיזמון בסוף עוד כמה פעמים
ולשחק עם התופים שם.
הסולו של הפסנתר חוזר על עצמו 3 בתים
אולי כדאי לשנות גם את זה
בקיצור, תגיבו
תנו הצעות
חופשי.