היום היה חיוך על פניי.
חיוך אמיתי. לא צבוע, לא מאולץ.
חיוך שלא חייכתי הרבה זמן.
חיוך של צחוק ושל אושר.
ובכל זאת, אני מחפשת את הצער.
מחפשת את הצער, שיבוא וידכא אותי.
אולי זה כי אני יודעת שהוא יבוא
ואני נחרדת.

הוא יבוא ללא הזמנה, ללא התראה.
סתם ככה, כשבא לו. בלי שום הסבר.
הוא ישתלט עליי.
הוא ייכנס בי. ייכנס ולא יצא.
ואני לא אוכל לעשות כלום.
אני חלשה.
ובמקום להאבק,
אני אברח.
אברח מהמציאות אל המקומות העמוקים.
המקומות העמוקים שיקחו אותי עמוק יותר ויותר.
רחוק יותר ויותר.
והם יגררו אותי הרחק הרחק אל מעבר לחיי.
ושוב נותרתי  בודדה. ללא אף אחד, אלא עם עצמי.
עם עצמי ועם הצער.