כמו סכין שתקוע בגב
ואני מחכה למישהו שיבוא ויוציא אותו.
אבל אף אחד לא בא.
והוא תקוע, תקוע עמוק.
עמוק בתוך גופי, והוא אינו יוצא,
הוא רק חודר יותר ויותר עמוק,
כאילו משהו בא ודוחף אותו.
דוחף אותו לאט לאט.
לאט לאט... בלי שארגיש.
ואני נכנעת אליו, אל הסכין.
אני לא יכולה להוציא אותו.
אני בורחת, והסכין עדיין בי,
נכנס יותר ויותר עמוק.
אני בורחת,
ונדמה לי שאין יותר סכין.
אבל הוא קיים.
קיים שם כל הזמן. 24 שעות ביממה.
חיי אתי, נושם אתי, הורג אותי.
ואני ממשיכה לברוח,
למרות שאני יודעת כבר,
שאי אפשר לברוח.
אפשר רק להוציא אותו.
אפשר רק להוציא אותו.
אבל אי אפשר..ץ
אי אפשר לברוח מהכאב.