כשנגעתי בנעליים, אני מוכנה להישבע כי כל אחת מהן הביטה אלי,
נגעה בי ותחושתה כמו עור אדם. הרגשתי צריבה ביד וקשה היה לי
להזיז אותה ולהיפרד מאותה תחושה שאין דרך לבטאה, מלבד רתיעה.
נתמלאתי ריח של מוות. בכל עקב וסוליה בלויה מצאתי אדם. מבלי
לחשוב או לנסות אפילו, הדמיון השתלט, ועלה לי אדם שלם, ולרגליו
אותה נעל בלויה. לנעל הצטרפו משקפיים, טבעת נישואין, דש מקומט,
והיד כמו לא יכולה לזוז, מן הקשר הרגעי הזה שנוצר - לגעת
בסולייתו כמו לגעת בקצה אצבעו הסובלת.

לא השפיעו - לא גודל או כמות הנעליים, לא השחורות או הלבנות או
האדומות, ולא הריח, הלכלוך האבק. כל נעל לפרטיה היא שנגעה
ללבי. לקח לי זמן להבין שהיו אלה אנשים באמת, ולא פרי דמיוני.
להעביר את הפריימים, מסרט שחור לבן למה שעומד לנגד עיני. נדמה
כי נעשיתי חסינה. חסינה אל מול הסיפורים המצמררים, המיטות
הצפופות, תאי הגזים, מגדלי השמירה וגדרות התיל הכפולות
והמחושמלות.

רק המוות, המוות לכשעצמו הוא מפריע לי בגלל האכזריות. מפריע לי
מפני שהדמיון עובד שעות נוספות - והפרצופים בדמיוני - הם
משפחתי, חבריי, אהוביי, אני. הדימיונות הם למעשה אלו שמפיקים
בי את אותו הרגש שאולי באתי לחפש כאן. גורמים להעריך את הבית,
את מגעה של אמא ואת הפחד האדיר מחסרונה. כמה צריך להעריך עכשיו
הכל. את האוויר שלך, מרחב התנועה, הבטן המלאה, מקלחת פעם ביום,
בגדים נקיים, בית לחזור אליו, שוקק חיים וריח בישולים, ולא ריח
של מוות. כמה יש להעריך את החיים האלה, כמה קשים שלא יהיו,
וכעת יש לדעת לשמור עליהם, ולא לוותר שוב על כבודנו לעולם.