אתמול הלכתי שוב לבית חולים. פשוט הלכתי. לא הזמנתי אמבולנס,
גם לא קראתי לשכן ממול שיזעיק עזרה או שיסיע אותי לשם בב.מ.ו
הכסופה החדשה שלו. פשוט הלכתי לי ככה, בשקט, עד שהגעתי לשם.
הדרך לא הייתה ארוכה, אבל בגלל השמש הארורה שטפחה על ראשי
הרגשתי קצת עייף כבר בהתחלה. הרגשתי שרגליי נושאות אותי בקושי,
וראשי נעשה כבד. לרגע אפילו היה נדמה לי שהעצים מסתובבים,
ושהאנשים נראים מנותקים ורחוקים. ניסיתי לנחש מה כל אחד חושב,
ממש באותו הרגע שבו ראשי קדח ופני, כך נדמה היה לי למרות שלא
הבטתי במראה, החווירו עד אימה. המחשבה על כך שאף אחד מהם לא
מעלה על דעתו שראשי צונח מעל כתפיי וראשי סחרחר גרמה לי לחייך.
אותו בחור שרירי ומזיע שיוצא לריצת הבוקר שלו, כמו בכל יום,
בשעה 7:00 בדיוק. אותה אישה עם נעליים מחודדות ועקבים נוקשים
בקצב קבוע כתקתוק של שעון, שמובילה את בתה, בעלת שתי הצמות
הקשורות בסרטים אדומים, בדיוק באותם סרטים אדומים בכל יום,
לבית הספר. אותו אדון מעונב בחליפת עסקים שחורה ומסוגננת,
שצועד לעבר המשרד שנמצא ברחוב אבן יהודה, בבית מספר שלוש,
בקומה הרביעית. אני בטוח, בטוח במאת האחוזים, שאף אחד מהם אינו
מעלה על דעתו שאני מוביל עצמי לבית חולים, לסדרת בדיקות ארוכה
או לאשפוז של שבוע לפחות. אפילו לא אותו בחור שיושב בפינת
הרחוב כמעט בכל יום, ואין לו בית, או בגדים שאינם בלויים
וקרועים, או אוכל, אבל יש לו גיטרה. בכל יום הוא מנגן שיר אחר,
ובכל יום עיניו זורחות באור אחר. אותו בחור לא יודע איפה ימצא
עצמו בבוקר שלמחרת, אינו יודע אם ישרוד את הלילה, אבל גיטרה יש
לו. גיטרה חומה מעץ, עם מיתרים מתוחים ומכוונים, ואצבעות
ארוכות ומחוספסות שלא מפסיקות לפרוט עליהם. בכל מקרה, אני סמוך
ובטוח, שגם הוא לא ידע שאני עומד למות.
כשהגעתי לבית החולים האחות בקבלה אמרה לי להמתין עד שיתפנה
רופא שיוכל לקבל אותי. חיכיתי כמה דקות, אבל אף אחד לא ניגש
אלי, מלבד המנקה שבקשה שארים את הרגליים למעלה בזמן שהיא שוטפת
את המסדרון. פניתי שוב לאחות, והסברתי לה שלחץ הדם שלי יורד,
פניי חיוורות וראשי סחרחר, אך היא לא ייחסה לכך חשיבות יתרה.
רק אמרה שהרופא יקבל אותי בקרוב, ושהיא מצטערת - אבל יש מקרים
דחופים יותר ממני. למרות שהתרגזתי, העדפתי להמתין בסבלנות.
אחרי שעה של המתנה, הרגשתי שפני החווירו אפילו יותר, והדופק
בפרק ידי היה כל כך חלש, עד שבקושי יכולתי להרגיש אותו. חזרתי
אל האחות, אך היא לא זכרה את פניי. "תקשיבי לי", אמרתי
בתקיפות, "כשהגעתי ראשי היה סחרחר ופני חיוורות, אבל עכשיו -
עכשיו איני מרגיש את הדופק שלי. הייתי אומר שזהו מקרה דחוף
בהחלט". האחות הביטה בי, בחנה אותי בעיניה, ואמרה: "איני יודעת
מה הבעיה, אדוני, אבל אתה נראה בסדר גמור". עכשיו כבר ממש
התעצבנתי.
"נראה בסדר גמור? אני נראה בסדר גמור?"
"כן", היא השיבה בשלווה שהוציאה אותי מדעתי.
"אבל חכה רק רגע... אולי בכל זאת אמדוד לך את לחץ הדם. רק ליתר
ביטחון".
"רק ליתר ביטחון!" חזרתי אחריה בלעג. היא הוציאה מכיסה את
המכשיר השחור, וכרכה אותו סביב זרועי. שרוול הבד החל ללחוץ על
זרועי ולחסום את עורקי. היא הביטה בשעון שהורה על לחץ הדם שלי,
והודיעה - "אתה בסדר גמור. מאה עשרים על שמונים. בדיוק כמו
שצריך". בדיוק כמו שצריך? בדיוק כמו שצריך? לא יכול להיות!
חשבתי בלבי.
"לחץ הדם שלי נמוך. אני מרגיש זאת. זה לא יכול להיות!", אמרתי
בכעס, "תמדדי שוב!". למרות המבט הזועף ששלחה לעברי, מדדה שוב.
"מאה עשרים על שמונים. לחץ הדם הממוצע התקין. אתה בסדר, אפילו
בסדר גמור", אמרה האחות באותה שלווה שהרגיזה אותי אפילו יותר.
"אני רוצה להיבדק אצל רופא", דרשתי.
"בשביל זה תצטרך לחכות מעט. חדר המיון עמוס הבוקר. הרבה
תאונות".
חיכיתי כל כך הרבה זמן, עד שחשבתי שאולי כדאי לוותר על כל
העניין, אבל החלטתי להישאר. אדם שנוטה למות אינו עניין של מה
בכך. איני יודע כמה זמן עבר, אבל לאחר ההמתנה הארוכה ניגש אליי
גבר ממושקף ורציני שהציג עצמו כד"ר כהן, מומחה לנוירולוגיה
ורופא תורן בחדר המיון. הוא לקח אותי לחדר הבדיקות. החדר היה
מסודר להפליא. כל כך מסודר, עד שהדבר הבליט את הקירות הלבנים
והריקים אפילו יותר. חשתי תחושה של מחנק. פחד. למה בכלל הגעתי
לכאן. ואז נזכרתי - אני נוטה למות.
הרופא בדק שוב את לחץ הדם שלי, ומלמל לעצמו "בסדר, הכל בסדר".
אח"כ חיבר מכשיר לאצבעי, ושוב מלמל לעצמו "בסדר" שהרתיח אותי.
הוא החל לבדוק את הראש הכואב, את הרגליים, הבטן, הידיים...
אפילו לקח ממני דם, למרות שאני מפחד ממחטים. לבסוף אמר - "אתה
בסדר גמור. אין בעיות. נחכה לתוצאות בדיקת הדם".
"אינך מבין, דוקטור. אני נוטה למות", ניסיתי להסביר לו את מה
שלא הבינה האחות.
"תמתין בבקשה כמה רגעים, אני מיד חוזר עם בדיקה נוספת", אמר
בקול מונוטוני - ועזב את החדר.
המתנתי. אחרי הכל - מה נותר לי לעשות מלבד לחכות?
חיכיתי לד"ר כהן, אך במקומו הגיע ד"ר אחר, חייכן. קיוויתי
שאולי הוא יידע מה לעשות. "נעים מאוד", הציג את עצמו באדיבות,
"אני ד"ר לזרוביץ', ממחלקה ג'".
"מחלקה ג'"? מה אכפת לי מאיזו מחלקה הוא, חשבתי בלבי.
"המחלקה המטפלת בבריאות הנפש", הסביר הד"ר האדיב. "תסביר לי
בבקשה מה אתה מרגיש, אדוני".
"מה אני מרגיש... מה אני מרגיש...", חזרתי בפעם המי יודע כמה
על ההסבר, "ראשי סחרחר, פני חיוורות, איני מרגיש את הדופק בפרק
ידי, ואף אחד לא מוכן לטפל בי כמו שצריך".
"אתה מרגיש לבד?" התעניין הדוקטור.
"לא, אני פשוט מרגיש רע", השבתי בהחלטיות.
"קרה לך משהו יוצא דופן בזמן האחרון?" הוסיף הדוקטור לחקור
אותי עד שראשי כאב אפילו יותר.
"כן. קמתי בבוקר, הרגשתי רע, החלטתי לבוא לבית החולים, ובמקום
לשלוח אליי רופא - שלחו אליי פסיכולוג".
לאחר שיחה מייגעת, שבה לא הצליח הדוקטור להוציא מפי וידויים
אלא רק בנוגע למצבי הגופני, הכריז הדוקטור - "הכל בסדר. אתה
בסדר גמור", וחייך בידידות.
חזרתי לביתי באותה דרך שממנה הגעתי. הכל בסדר. הכל בסדר גמור.
איני נוטה למות.
מחר אלך שוב לבית החולים. אולי הפעם יאמר לי הדוקטור שאני אכן
נוטה למות, ואז אוכל להתחיל לחיות. |