בקצה העיר, ממש בפינה,
עומדת לה חנות לכלי נגינה.
ופתח החנות עומד איש נמוך וקשיש,
איש לא שם לב מה הוא חש, מה הוא מרגיש.

ולעת ערב, חשכה בלאט עוטפת את העיר,
וכוכב ממרום דרכו הביתה יאיר,
רק נקישות צעדיו נשמעות על שביל האבנים,
ובליבו הוא מקווה, הוא מאמין, שמחר המזל יאיר לו פנים.

ובעיר הגדולה המולה והתרגשות,
השמועה עוברת מפה לאוזן במהירות.
הכנר הגדול יופיע היום בתיאטרון,
בליווי תזמורת גדולה, ממש שימחה וששון.

הכרטיסים מזמן נמכרו כבר כולם,
וקהל רב יושב וממתין באולם.
עוד רגע יתחיל המופע, כולם עומדים הכן ,
גם התיזמורת כיוונה כליה, והיא נכונה לנגן.

אך מה זה קרה? מה מתרחש?
אל הקהל יוצא המאסטרו, ובקול נכאים מבקש:
"מי מבינכם מכיר? מי מבינכם יודע?
מה אפשר לעשות? שכן בכינורי, מיתר התפקע."

ואז מבין הקהל השותק, קם מתרגש אותו מוכר,
ובקול מהסס מבקש: "הרשה לי אדון, ואביא לך כינור אחר.
אמנם כינור ישן הוא, ולא יפה כשלך,
אם יואיל אדוני להמתין רגע, אביא אותו לך."

ובשארית כוחותיו, בלב מלא התרגשות,
עוזב הוא את האולם וממהר אל החנות.
ומקץ שעה קלה חוזר הוא, ובידיו,
כינור ישן , ואפור מאבק, שלא הוסר מעליו.

מביט הקהל ואינו מאמין למראה.
היתכן שהמאסטרו הגדול, כמו ילד בכה?
וכולם שואלים זה את זה: "מה קרה?"
"מה אפשר לעשות? האם צריך עזרה?"

ואז המאסטרו, כמו לעצמו מדבר,
"זה אמנם הכינור, זה ולא אחר!
אותו חיפשתי זה שנים,
כבר האמנתי כי אבד לעולמים.

הן בזה הכינור אבי השמיע ניגונו הנעים,
בלוותו את אימי לחופה, עת נשבע לה אמונים,
ובזה הכינור ניגן, כשבאתי לעולם,
ומאז מת אבי, הכינור אבד, נעלם."

חיבק המאסטרו את המוכר בחיבוק אוהב.
"רב תודות לך אישי הטוב, מקרב לב.
אשלם לך, עבור הכינור, ממון רב מספור
זו הבטחתי לך, לא תדע עוד עוני ומחסור!"

ואז הכנר, בידיים רועדות , את הכינור הרים,
וניגן את אותו ניגון, שניגן אביו לפני שנים.
והקהל , מרותק למקומו בדממה
מן הצלילים הקסומים,שהגיעו מהלב והנשמה.