גיא רוצה לישון. הוא לא ישן כבר מספר לילות. נדמה לו שזה כבר
זמן רב שהוא לא ישן. ימים שלמים, חודשים, אולי שנים. אבל האמת
שזה מכבר כמה ימים שגיא לא ישן. עיניו נעצמות, אך לא רואות
דבר. מחשבותיו נודדות, נודדות מעל השינה, ולו, רק נותר לשכב
ולהתבונן בהן.
אני מביט לחלון. שום דבר. שום דבר כמו השום דבר שהיה כאן
אתמול. דבר לא השתנה. הסירנות שבחוץ עולות ויורדות, וקולות
האנשים והמכוניות מפריעות לי לישון. אבל אני יודע שזו לא
הסיבה. זה לא התירוץ לחוסר השינה שלי. אלו המחשבות, המחשבות
שלא עוזבות אותי. אני לא מסוגל לעצום את העיניים בלי שהם יציפו
אותי, דוחפות אחת את השנייה, צועקות, מזמזמות, דוחקות את
העייפות הצידה וכאילו אומרות לי: "לא הלילה ילד, יש עוד דברים
שאתה צריך לראות".
בוקר. פקח את העיניים, אתה גם ככה לא ישן. אין את מי להשלות
כאן. קום.
אמא שלו מזכירה לו שיש לו תור לרופא, ומכינה קפה שחור. אז
תקום. "אני קם אמא!", רבאק. תני לי דקה להתארגן כמו בן-אדם.
אני לובש מכנסיים, תופס איזה משהו לאכול ויוצא. נזכר, שצריך גם
לשים חולצה ונעליים. יוצא. "תקשיב גיא", אומר לי הרופא במבט
רציני, "אתה חייב לנסות משהו אחר. זה לא בריא לך. אפשר למות
מחוסר בשינה אתה יודע". "למות?", תהיתי.
"כן גיא, למות. אמנם במקרים קיצוניים...", הוא נראה מהסס,
"...פשוט תנסה את לקחת את הכדורים האלה טוב?". לקחתי את מה
שהרופא נותן כמו ילד טוב, אני כבר לא מתווכח. בריא זה בטוח לא,
אבל הברירות שלי הולכות ונגמרות.
לילה חמישי ללא שינה. הכדורים לא עוזרים. לאט לאט הוא שוקע
בעולם אחר. בחלום. לאט לאט הדמיון והמציאות מתערבבים זה בזה,
יוצרים לו מציאות חדשה. הוא מסתכל על השעון. זה רק עניין של
זמן. הוא חושב. אבל הוא לא יודע מציאות מהי.
אני פותח את העיניים. אני משטה בעצמי, עושה עצמי נרדם מבפנים,
כשבחוץ אני ער. בחוץ חשוך. ברחובות אין איש. השעה מאוחרת. אני
מסתכל לתקרה שוב. מתהפך. קם, נשכב, שותה מים, קורא. מצייר.
כלום. הצללים בחדר שלי משנים צורה, נראה שאני הוזה שוב. הפעם
זה נראה אמיתי.
כל החדר שלי משתנה, הכל זז. כל צללית משנה את צורתה. מה
לעזא...
"גיא". מופתע! אני תוהה על מה לעזאזל אני מסתכל. "גיא אל
תפחד". "מי לעזאזל את??", אני שואל, "המוח שלי משחק איתי
משחקים?".
-"זה משנה מי או מה אני? אני יכולה להיות מלאך, שטן, או אלוהים
מבחינתך, אויבך הגדול או אהובת ליבך, זה באמת משנה?". רציתי
להגיד שכן. אבל הייתי תשוש מידי מכדי לדבר, והכל נראה לי כל-כך
הגיוני פתאום, הכל נראה במקום. וחוץ מזה, היא הייתה יפיפייה.
"מ...מה את עושה פה?"
-"באתי לתת לך את מה שאתה רוצה".
מוזר, לא חשבתי שביקשתי משהו.
-"את יודעת מה אני רוצה?" תהיתי.
-"אתה חמוד" היא חייכה. הרבה זמן לא ראיתי חיוך תמים כל-כך.
"שכב כאן, אני לא אפגע בך, שכב כאן".
עשיתי את זה, את כל מה שהיא ביקשה. זה לא היה הרבה. הבטתי בה
מבט אחרון, היא חייכה. מה שיותר מאוחר התברר כפעם האחרונה
שראיתי אותה. לפני ש...
שינה ואחריה בוקר. קרני האור הראשונות שוטפות את החדר, כאילו
מנקות אותו מכל מה שאי פעם היה שם. אמא שלו מצאה אותו ראשונה.
הוא לא זז. שכב קפוא במיטה עטוף שמיכה.
מצאו אותו שוכב על המיטה. הוא נראה כאילו יש חיוך על פניו, הוא
קיבל את מה שרצה.
זה היה הלילה האחרון. הלילה הכי טוב אי פעם. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.