דנה מכוערת, אין מה לעשות. בגיל 30 אחרי שלא פחות מ- 47 וחצי
גברים דחו אותה על הסף, החליטה דנה ללכת לעזרה מקצועית. "את
צריכה להתפשר, לא יקרה כלום אם תצאי עם מישהו מכוער, זה עדיף
מכלום". דנה חשבה קצת ולבסוף הסכימה.

בפאב של מוקי ישב אדם כל-כך מכוער, שאפילו בקבוק הבירה לא
הסכים להתקרב אליו, וכל לגימה היתה מלווה במאמץ הרואי. דנה
נכנסה, וקלטה אותו מיד. אחרי היסוס קל היא ניגשה אליו, התיישבה
לידו והזמינה משקה. הוא סובב את ראשו לעברה, ופתאום פלט צעקה
אדירה, כאילו ראה מינימום מפלצת ארבע ראשית שמאיימת לבלוע אותו
חי, וברח מהמקום. דנה היתה רגילה לתגובות כאלה, אבל לא מאדם כה
מכוער. היא לא הושפלה ככה מאז שאסי חצי אמר לה ללכת לעזאזל
בחדר הניתוח בבי"ח אסף הרופא. אסי איבד את רגליו כשנפל מדרך
השלום לאיילון דרום. הוא היה מת אם הגג הנפתח של הב.מ.וו היה
סגור, אך למזלו היה יום חם. מצד שני, אם לא היה יום חם, הוא לא
היה מתעלף 10 שניות לפני שהגיע לקצה המעקה של דרך השלום,
במבחני הקבלה לקרקס של עובדיה. דנה בכתה כמה שניות, אך התעשתה
מהר, והלכה לפסיכולוגית.
"אל תתייאשי עדיין, יש לי פתרון שפשוט חייב לעבוד".

שגיב לא רצה כלב, וגם לא מקל. הוא גם לא רצה שום יחס מיוחד.
"זה שאני עיוור זה לא אומר שאני לא יכול להסתדר בעצמי", אהב
להגיד. שגיב היה לבד כבר שלושה חודשים, אחרי שחברתו העיוורת
עברה ניתוח מהפכני בארה"ב, וקיבלה את ראייתה חזרה באורח נס.
כשראתה את שגיב, זרקה אותו מיד. לא כי הוא היה מכוער, פשוט היא
פגשה איזה תייר אוסטרלי בשדה תעופה.

דנה המיואשת החליטה ללכת ברחובות עד שתיתקל באדם עיוור. היא
ראתה פעם תוכנית בנשיונל ג'אוגרפיק על התנהגות של אנשים
עיוורים, וידעה שתזהה עיוור בקלות אם יעבור מולה. היא הגיעה
לאיזה פארק נידח, ושם ישב על ספסל אדם בלי מקל, בלי משקפי שמש
ובלי כלב, אך היא ידעה שהוא עיוור, ולא רק בגלל שהוא לא צעק
כשהיא התקרבה אליו. היא התיישבה לידו, והם דיברו כמה דקות.
קראו לו שגיב. אחרי כמה שניות של שתיקה מביכה, שגיב החליט
לשבור את הקרח. "איך את נראית?"' דנה חשבה לרגע ופלטה: "קשה
לתאר במילים, אתה יודע...".
בלי להסס, קירב שגיב את שתי ידיו אל פניה של דנה, ומישש אותם
כדי לקבל תמונה כללית על המראה שלה. שגיב קפא לרגע, ופתאום פלט
צעקה רמה, קם וברח כל עוד נפשו בו. הוא לא ראה לאן הוא רץ,
ונתקל בברז כיבוי אש. עכשיו הוא היה גם נכה וגם עיוור. דנה
בכתה ממושכות, והחליטה שאין לבחורה כמוה מקום בעולם אכזר
שכזה.

דנה עשתה דרכה לביתה, שם היא שומרת אקדח מאז שהיתה ילדה וכל
הילדים בכיתה הציקו לה בלי הפסקה. אך מיד הבינה שאם תתאבד,
תישלח לגיהנום. אז היא נזכרה בחזי הבריון שהיה איתה מכיתה ד',
וכל הזמן איים להרוג אותה. היא איתרה את הכתובת של הבית שלו,
ומיהרה לשם. כשחזי פתח את הדלת, היא נדהמה לגלות שבגיל 31 הוא
נשאר אותו בריון מגודל שהיה בסוף י"ב. "דנה??? יש לך בדיוק 10
שניות לעוף מפה, או שאני הורג אותך". דנה נשארה לעמוד, וחזי
הלך למטבח וחזר עם סכין קצבים גדולה. הוא תקע את הסכין 8 פעמים
בבטן של דנה, וקבר אותה בחצר.

"הבא בתור". דנה התקרבה לפקיד הקבלה, והניחה את כף ידה בסורק.
הפקיד הסתכל במחשב שלו מספר שניות, והחליט. "גיהנום, חדר
17-ג". דנה היתה המומה, ולא הבינה איך זה יכול להיות. היא
ביקשה הסברים. הפקיד פתח את הקובץ שלה. כל הריבועים היו
כחולים, מלבד ריבוע אחד ויחיד שהיה אדום. הוא פתח את הריבוע
האדום, ואמר לה שביום כיפור האחרון היא לא צמה. דנה היתה בהלם
מוחלט, אך אז נזכרה בזבוב התועה שעף לה לתוך הפה בזמן שפיהקה,
כשעה לפני תום הצום. בלית ברירה היא קיבלה את רוע הגזרה, ועשתה
דרכה לחדר 17-ג.

החדר היה מבולגן ומטונף. דנה עשתה דרכה לשירותים, הסתכלה במראה
שעל הקיר, ולא האמינה למראה עיניה. היא היתה יפה. יופי מושלם,
אלוהי. דנה קרנה מאושר, והתחילה להסתובב בחדר כמו מטורפת, עם
חיוך גדול מרוח על הפנים. אחרי שנרגעה, היא ישבה ליד השולחן.
היה מונח שם מגזין. היא בחנה את עמוד השער, והיה שם צילום של
אישה עם פרצוף מעוות. האף שלה היה ארוך מדי, האזניים בולטות,
השיניים רקובות והפנים מלאים קמטים וצלקות. מתחת לצילום, נכתב
באותיות גדולות: "דרכה לצמרת של איזבל, מלכת היופי החדשה".