חופש גדול, כיף, נורא כיף, באמת! לא, באמת אחלה, סוף סוף יש
קצת זמן... יושבת בחדר, השעה בערך חמש (לפנות בוקר- אל תזלזלו)
מתה מעייפות, בכל זאת כותבת. כותבת על החיים (נפלאים, תודה
ששאלתם). "החיים נפלאים" כותבת ומאמינה בכל הלב, ואיזה סיבה יש
שלא (?).
זהו, שנה הבאה כבר מתקרבים לסוף, התיכון - החלק האחרון, ואיתו
החופשים האחרונים, הימים האלו שבהם אתה יכול לשים לב (אם אתה
מקשיב בזהירות) איך הימים עוברים לאט לאט, והזמן מתחיל להיגמר.
"יש עוד זמן" כתוב ביומן. ברור - הרי עכשיו רק תחילת אוגוסט,
היומולדת הבא בעוד חצי שנה לפחות, הצבא לא מגיע כל כך מהר, ואז
- כל החיים לפניך. "יש עוד זמן!" אבל היום הזה נגמר עוד מעט,
ברגע שיגיע בוקר. לא קונה את התיאוריה שיום מסתיים בשתיים עשרה
בלילה, חצות זה אולי נחמד, אבל היום באמת נגמר רק כשמגיע
הבוקר. והבוקר הזה מגיע עוד כמה דקות. זהו, זמנך עבר יום, כמו
בשיר.
הגיטרה עומדת בתוך התיק שלה, נשענת על הארון, עומדת ליפול כל
רגע, יהיה בום. כמו בקבוק, יותר כמו נחום-תקום, רק שהיא לא
תקום.
כמו אשה שיכורה עם צוואר ממש ממש ארוך, בתוך שמלה שחורה-
מתנדנדת, עוד רגע נופלת, יהיה בום.
החיים באמת יפים, סתם רגע של דיכאון.