החלטנו להיפגש, חודשים אחרי, בבית קפה תל אביבי הצופה אל הים
הכחול הרגוע.
"אני רוצה לראות אותך", שכנעתי, "אנחנו הרי ידידים טובים למרות
הכל. אני רוצה לדעת הכל על הדירה החדשה, הלימודים, העבודה,
החברים."
שנים היית באה בכל ערב ופורקת את מטען החיים על שולחן הסלון.
בזעם היית שופכת את אשר אספת שיתפזר על השולחן ויפול על השטיח.
ממיינים היינו אירועים ביחד, בוררים את המוץ מן התבן, מסתכלים
על כעסים ואכזבות ובהשענת ראש וליטוף קל משאירים אותם מאחור.
"אני אוהב אותך", אמרתי. "וזה מה  שחשוב, לא?"
"אבל זה לא הכל", היית עונה,"זה לא הכל בחיים. החיים בנויים
מקורי פשרות שטווינו סביב עצמנו והיום אני נחנקת. יש דברים
שאני לא רוצה להתפשר עליהם ויש כאלה שאינני יכולה להתפשר
עליהם."
בנשיקה הייתי שולח, "איך אוכל לעזור לך? תגידי. רק תגידי."
דבר אחד יאמר לזכותי. אני יכול לשמש בתפקיד המבין הלאומי ללא
כל מאמץ. לא משנה מה יעשה אדם כלשהו, אני אגלה הבנה, שהרי בכל
אחד מאתנו מסתתרת נשמה תועה המחפשת נחמה. אני אבין כל אחד בכל
שעה. לעולם לא אלחץ, לעולם לא אנסה לשנות אותך.

חודש אחרי שהתחלנו לצאת אמרתי לך שכאן זה ייגמר.
לא, אני לא רוצה לשנות אותך, פשוט אני לא יכול לחיות עם זה שאת
אוהבת גם אותו. שאת נושמת גם אותו. שאת חיה גם איתו. לעיתים
באה אלי כשריחו אופף אותך. כן, גם אנחנו הגברים יודעים לזהות
את הריח של היריבים שלנו. ובראשי רגעים בהם היית מתגפפת איתו,
מנשקת אותו ארוכות אל מול עיני החפויות.
אך את מיד הטחת בי, "מדוע לא אמרת שזה מפריע לך?"
"לא רציתי לשנות אותך."
"אם רק היית מדבר, פורק את אשר על ליבך, היית רואה שאני יכולה
לוותר עליו ברגע אחד. אני אמנם נהנית להיות איתו אבל אני לא
מכורה אליו!"
ובו ברגע, אל מול עיני המשתאות, נפרדת ממנו.
"אתה רואה? אין לי כל צורך בו. אני איתך ורק איתך!" ואז לחשת
"אני חולה עליך!"
"חולה? למה חולה? ואני הרי רוצה אותך בריאה איתי מעכשיו ועד
בכלל", צחקתי צחוק משחרר. "אני לעומת זאת אוהב אותך המון
המון!"
"כמה זה המון?" התפנקת.
קירבתי את שתי כפות ידי עד שכמעט נגעו זו בזו ואמרתי "ככה
המון".
"זהו?" התאכזבת.
"כן. רק ככה המון. אבל זה מהיד הזו ועד האחרת מהכיוון השני
סביב כדור הארץ! הכי רחוק שאפשר."
את החיוך המרוצה שלך הרווחתי ביושר.
שנים חלפו ואת נשארת את ואני נשארתי אני. רק שאת היית קצת פחות
את ואני קצת פחות אני.
מתפשרים.
חוזרים ומצהירים אהבה בכל יום ויום. "המון המון מכאן ועד לשם
סביב כדור הארץ!"
והימים עוברים ואוכלים מן הנר ואנחנו בשלנו. "המון המון מכאן
ועד לשם."
ועליות ומורדות וחגים וימי הולדת. אוי ימי הולדת. כמו אותו יום
הולדת בו קיבלתי ממך עט עליו חרוט "המון המון". הקוד הסודי
שבינך לביני לוחש המון המון.

בתחילה לא שמתי לב, אך עם הזמן חשתי כי יש משהו שאני לא בדיוק
תופס. עד שערב אחד נפל לי האסימון.
"תגידי, התחלת לשים בושם גם כשאת יוצאת מהעבודה?"
"מה?"
"לפני שאת הולכת לעבודה את בדרך כלל מתאפרת לפחות שעה ושמה את
הבושם שאני אוהב. בימים האחרונים שמתי לב שריח הבושם עדיין
באוויר כשאת חוזרת."
"אהה... שמת לב? אתה אוהב את זה, לא? לפני שאני נכנסת הביתה
אני שמה כמה טיפות כדי להרחיק את ריח היום ממני."
"כן שמתי לב. וכן אני אוהב את זה", אמרתי וידעתי שיש עוד. יש
משהו שאני לא יכול לשים עליו את האצבע כרגע. עם הזמן אני אדע.
עוד קצת סבלנות.
עוד ערב ואת בפתח. שלום אהובה שלי. נשיקה ... ואז הרחתי את זה.
ריח בן כמה שנים. הריח של האחר מעבר לריח הבושם שלך.
"אני חייבת לעשות מקלחת."
ואני מתהלך הלום בדירה. מהחדר לסלון מהסלון למרפסת. תוהה אם
נכון או שאני חשדן. קנאי מעולם לא הייתי ואולי אני כן?
"היית איתו היום?"
לא המתנתי ויריתי בעוד את עטופה במגבת.
המומה לחשת "כן"
"למה?"
"לא יודעת."
"כמה זמן?"
"כמה ימים."
כמה ימים. כמה ימים. ואני כזה אידיוט! כל כך חסר רגישות! איך
לא שמתי לב מה עובר עליה?
"אני יוצא לרוץ", מלמלתי, מנתק מגע.
זה בדרך כלל היה הפתרון שלי כשלא יכולתי לסבול להיות איתה ולא
רציתי להגיד דברים שאצטער עליהם אחר כך. זה הזמן לארגן את
המחשבות ולא להתפרץ.
ובלילה חבוקים,"אני מצטערת."
"אבל הבטחת."
"נכון. זה לא יחזור שוב." לפתע פונה אלי ואומרת, "תראה איך אני
זורקת אותו כאן לידך."
קמת וזרקת.
אבל הייתי בסרט הזה.
"אני הרי לא מכורה אליו."
גם בזה כבר הייתי.
המשכנו הלאה אבל סמכתי הרבה פחות. שאלות מנקרות בכל יום. האם
את איתו כרגע? מתי תבואי אלי ותגידי שזה לא יחזור שוב? האם את
עדיין אוהבת אותי יותר מאשר אותו? ואולי הוא בכלל נותן לך את
מה שאני לעולם לא אוכל.
ימים חלפו והאש כבתה או אולי נדלקה במקום אחר.
נפרדנו.
"למרות שאנחנו עדיין אוהבים", נהגתי לומר, "זה לא עבד."
למרות שאני עדיין אוהב.

החלטנו להיפגש, חודשים אחרי, בבית קפה תל אביבי.
"אני רוצה לראות אותך", שכנעתי, "אנחנו הרי ידידים טובים למרות
הכל."
ישבנו. דיברנו. את יותר דיברת אני יותר הסתכלתי עלייך. הסתכלתי
בך. ושאלה אחת חוזרת ובוחנת האם היא איתו?
ואז, תוך כדי סיפור על המלון שהחברה שלך ישנה בו בטיול האחרון
בלונדון, בנונשלאנטיות מופגנת, התכופפת אל תיקך ושלפת אותו
משם. אותו ואת המצית הישן שחשבתי שזרקת. פותחת את חפיסת האיב
המלאה למחצה, שולפת סיגריה, תוחבת לפה ומציתה בנסיון שני.
כן. את איתו והוא עדיין מסריח כמו לפני שנים. וכאן אל מול עיני
הדומעות את מזדיינת איתו.