הכל החל במקרה, כשהמזגן החליט שמספיק לו והתפגר. אלה מיהרה
להזמין טכנאי, אך כפי שקורה בימי הקיץ החמים, הבטיחו לה שיגיע
בבוקר, אך המומחה לקירור ומיזוג הגיע כמעט לפנות ערב. בדק את
המזגן וקבע שהמדחס הלך, קבע מחיר והבטיח לחזור למחרת. ועכשיו
יושבת אלה, כל החלונות פתוחים, שני המאווררים עובדים במלוא
המרץ והיא מתלבטת אם לא כדאי לה לרדת למטה, להיכנס למכונית שלה
ולבלות שם את הלילה, או לחלופין לחפש איזה סופר שפתוח עשרים
וארבע שעות ולהתמקם אי-שם בין הירקות לעופות הקפואים.
עוד היא מתלבטת, והחתול השחור שלה מזהה יונק דבש זהיר שבא
לבדוק מה מצב הצוף באדניות הפורחות. החתול מחליט שיש לו סיכוי
טוב לתפוס את יונק הדבש, אבל הכי כדאי לו לטפס לשם כך על
הוילון העתיק אותו קיבלה בירושה מסבתא. עוד הוא מזנק על
הוילון, נועץ ציפורניים בתחרה העדינה וזו נחצית לשניים תחת
ציפורניו. יונק הדבש נבהל מרעש הקריעה וגם מיללת החתול, חודר
לחדרהמגורים הלוהט, נתלה על המראה הכבדה. זו מאבדת את שיווי
משקלה, ואלה מוצאת את עצמה מוקפת זכוכיות שבורות, וילון עתיק
יומין שסיים את חייו וחתול עצבני שהשאיר עליה את סימנים לאורך
כל הגב.רק היונק ברח.
אלה עמלה שעות לאסוף את כל השברים תוך שמעסיקה את עצמה בשאלה
מה ניתן לעשות כדי להתגונן נגד עין הרע. הרי ברור לכל שעכשיו
מצפות לה רק קטסטרופות. רין ספק שכל מה שקרה עד כה הוא כאין
וכאפס למה שיקרה מכאן ואילך. גם וילון קרוע שפירושו שבקרוב
תהיה קריעה, כלומר מוות, גם מראה שבורה שמסמלת אובדן הקשר עם
עולם המתים. רק עם החתול השחור איך שהוא הסתדרה עד כה, אבל מה
יהיה עכשיו?
כיוון שהיא תפרנית, כזו שמחשבת בקפדנות כל הוצאה לא מתוכננת,
מיהרה למחרת לשוק הפשפשים לחפש משהו יד שניה. מסתובבת בחום
הכבד נוטפת זיעה ומודאגת. בדוכן צדדי קלטו עיניה משהו מבריק
במסגרת עץ, לא מזהיר אבל סביר. כשראה המוכר על מה ששמה עיניה
מיהר והוסיף לעסקה גם קופסת תכשיטים מצוקמקת והחל להתמקח עם
עצמו. די מהר ירד לחצי המחיר. משום מה כשמורידים במחיר מבלי
שתתאמץ יתר על המידה, מתעוררת אצלה תחושה שסידרו אותה, אבל
מחוסר ברירה נכנעה וחזרה הבית עם אוצרותיה החדשים.
לאור הניאון של המטבח נראתה קופסת התכשיטים די עלובה, מיהרה
להטמין אותה בשידה, אפילו כמתנה לאחרים לא תצלח. עתה שחררה
את המראה מאסוריה. לא מציאה כל כך גדולה, אבל לפחות תוכל
לראות את דמותה בבוקר. כשירווח לה תקנה אחרת, ניסתה לנחם את
עצמה. אבל ההרגשה שסידרו אותה והדי האסון המתקרב ליוו אותה,
מעוררים פרפרים בבטנה. לפחות יש בבית מראה שגם זה חשוב נגד
השדים והרוחות.
עוד היא מניחה את המראה במקומה המיועד ומשהו במסגרת מושך את
תשומת ליבה. הרכיבה משקפיה, אך לא הצליחה לזהות את הכתוב.
אין ספק שכאן לא מדובר בציור או עיטור אלא כתובת ממש שמקיפה את
המראה. טוב, היא חושבת לעצמה, בהזדמנות תתייעץ עם פרופסור
ורדי. זה המומחה לשפות עתיקות ותמיד אוהב הזמנה לכוס קפה
ועוד.
מתבוננת בדמותה וקולטת עד כמה המראה הזו אינה מתאימה לצרכיה.
היא זקוקה למראה הרבה יותר גדולה ורחבה. מה לעשות, החיים לא
היטיבו עמה עוד היא מצטערת על שלא בחרה בסבלנות מראה יותר
גדולה ויותר רחבה שתשקף את כל דמותה, והמראה גדלה לאורך
ולרוחב, מתמתחת באיטיות כאילו שואלת, "יותר טוב עכשיו?"
"כמובן," היא עונה בשביעות רצון, "סופר," ופתאום קולטת שהיא
מדברת אל מראה.
עבר שבוע עד שהעזה לשוב ולהתבונן במראה. הציצה בדמותה כאילו
באקראי, משום מה נדמה היה לה שגבהה במקצת. אבל ידעה שזה רק
הדמיון המפותח שלה. נשמה עמוק וניסתה להירגע. עתה חייכה אל
המראה וזו החזירה לה חיוך נוגה. קרני שמש אחרונות שהתגנבו
מבעד לחלון האירו את פניה. אפילו השומה הקטנה מעל הגבה נראתה
פחות בולטת. תודה לאל חלפה מחשבה במוחה, כמה שהייתה שמחה
להיפטר ממנה. כל הטרטורים והביקורת השנתית אצל הרופא והחרדות
לפני ...לא היה כל טעם להמשיך לחפש פגמים בדמותה, ממילא יש שם
כל כך הרבה אז הפסיקה.
השעה הייתה כמעט שלוש לפנות בוקר כשחזרה הביתה. הסיע אותה
אילן שלמזלה היה קצת שתוי לכן נסע לאט, ויתר על נשיקת לילה
טוב ואפילו לא הציע לטפס איתה את כל ארבעת הקומות ברגל.
כנראה מתוך שהייתה קצת עליזה, התפשטה באיטיות תוך שהיא בוחנת
את גופה ההולך ומתגלה לעיניה. לא ברור אם הייתה זו העייפות
שהשתלטה עליה באותו רגע או איזה ניצוץ ממזרי שהתעורר בשעה
שדמותה נשקפה אליה מתוך המשטח החלק אבל מחשבה אחת קטנה התפרפרה
לה אי שם, כמעט ללא שליטה. הלוואי ולא הייתה לבד, הלוואי שהיה
לה בן זוג להעביר עמו את הלילה הזה והלילה הבא ואולי גם עוזר
לה לקבל החלטות מה לעשות עם המראה המפחידה הזו.
באותה שנייה התפצלה דמותה באיטיות לשניים, בדיוק כמו בסרטי
הטבע כשתא אחד הופך לשניים. כשהסבה עיניה שמאלה ראתה אותו. גבר
יפה ומרשים, קצת יותר גבוה ממנה, חזהו מעוצב לתלפיות כאילו עבר
זה עתה את מכבש חדר האימונים. והשוקיים שלו... ומה שהתנוסס
ביניהן. נותרה חסרת מילים ופיה מיובש.
עצמה עיניה ופקחה אותן, משוכנעת שהדמיון מתעתע בה, אך הגבר
נשאר לעמוד לידה, בתנוחה מרושלת של נראה מתי תתחילי להאמין
שאני כאן.
"נעים מאוד," פתחה, בחיוך מבויש משהו, "שמי אלה."
"ואני ארי, החצי השני שלך."
"החצי השני?" אתה בסך הכל יציר דמיוני שנולד מתוך אדי אלכוהול
רצתה לענות , אבל למה לה להתווכח עם אוויר בוהק בשעה ארבע
לפנות בוקר?
הניד בראשו לשלילה כאילו שמע את קולה. "אני באמת החצי השני שלך
ואני חי ונושם ואמיתי. בואי נסי אותי." אחז במותניה והטביע על
שפתיה נשיקה רטובה וכבדה." לשניה איבדה את שיווי משקלה
ונשימתה נעתקה. הנשיקה הזו הייתה אמתית עד מאוד.
גם הלילה והבוקר היו אמיתיים עד למאוד, וחמים עד למאוד. ניסו
את כל התנוחות האפשריות, והרקיעו ביחד לשחקים. טוב, אין ספק
שהוא ידע את כל מקומות המסתור ואת מקום כל בלוטות הטעם והחשק.
בעצם גם היא לא שקטה על שמריה. רק לקראת הצהרים נרגעו ונרדמו
חבוקים. כשהתעוררה כבר עמדה השמש בסוף החדר, משלחת קרני שמש
אחרונות, מלטפות.
התמתחה והציצה בגבר החסון ששכב פשוט אברים לידיה, ישן שינה
עמוקה, החזה המפוסל שלו עולה באיטיות עם כל נשימה.
אז ככה נראה החצי השני שלי, הרבה יותר יפה ממני, חתיך חסון
ושרירי. השאלה העיקרית מה אעשה איתו מחר? הרי לא אוכל לקחת
אותו איתי לעבודה וגם לא אוכל להשאיר אותו בבית. לשלח אותו
לחופשי, מה אני משוגעת? על גבר שכזה לא מוותרים.
עוד היא מהרהרת בו ובמה שעלול לקרות להם ביחד, פקח ארי עין
אחת ואחר כך שנייה והתבונן בה תוך שהוא מתרומם קלות על מרפקו.
"אז מה? את רוצה לוותר עלי, להחזיר אותי למראה. את באמת חושבת,
שאתן לך להמשיך ולשלוט בחיי... הצחקת אותי."
רוח קרירה שנשבה בפתאומיות מתוך המראה, סחפה אחריה חלומות קצרי
מועד. אחר כך נדם הכל. רק החתול השחור הביט מופתע במתרחש, זנבו
מקשקש באיטיות, כחוכך בדעתו מה לעשות עכשיו... |
