מתאווה לשפתיך הלחות, מעוצבות בחיוך של מלאך (ואולי שדה?)
את קרובה כל-כך, במרחק של נגיעה, אבל בכל זאת רחוקה.
המילים נשמעות כה ריקות, לא מובנות עד שרואים אותך (ואולי
שומעים?)
יופי שמיימי שכזה, ואני מתענה בגיהנום משלי, דת הנעורים.

ניסיתי לצייר אותך, אבל העיפרון הכזיב (ואולי השמש?)
הנייר היה שטוח מדי לשלמות רב-מימדית.
הנפה אחת של שערך האדום (ואולי שחור?)
אני מריח אותו ממרחק בלתי ניתן למעבר, מטר מאחור.

רציתי לחשוב על דברים אחרים, לשחק במחשב (ואולי שחמט?)
הסתובבתי עם חברים טובים, אבל עדיין לבד.
תמונתך נוצרת בראשי, מצמחת זנב שחונק ומרעיל את נפשי (ואולי
שכלי?)
נשיכתך היא מוות, ונשיקתך לעולם לא תהיה שלי.