כשהייתי בת ארבע הייתי מנתחת ברלה'ך קטנים עם סכין ומזלג בגינה
האחורית של הגן. אתה תמיד היית מוצא אותי כעבור זמן מה, מביט
עליי דקה או שתיים בפה פעור, משתומם לגמרי, ואז צועק כדי שכולם
יוכלו לשמוע: "מעיין, את מפגרת, ברלה זה איכסה!" בתגובה הייתי
משליכה עליך אבני חצץ. מחזירה לך מנה אחת אפיים. שעות לאחר
מכן, אני זוכרת, בשעת סיום הגן, עוד הייתי רואה אותך מפשפש
בחוסר נוחות בקרקפתך ושולה משם גרגרי חצץ.

     
בכיתה ו', במסיבת יום ההולדת של החברה הכי טובה שלי (מה שהחזיק
מעמד רק עד כיתה ז'), שיחקנו אמת או חובה, והבקבוק הצביע עליי.
יוני, המדהים שבבני הכיתה, היה צריך להחליט על החובה שתוטל
עליי. אני הייתי בטוחה שיבקש שאנשק אותו. הוא הרי אהב אותי.
הוא היה בלונדיני ומנומש על כל הפנים וגם מתחת לגבות, ואפילו
ביניהן. הוא היה הכי גבוה בכיתה, וגם נורא שרירי, ואני אהבתי
בנים עם גוף יפה. אבל הוא פחד לבקש ממני נשיקה בנוכחות כולם.
אז הוא בחר בך במקום זה. "תנשקי את עומרי הצפרדע", הוא אמר
בחיוך מרושע, מסתיר את האהבה שלו מתחת למסכה מכוערת של גועל
נפש.
אני הבטתי המומה עלייך, ואתה עליי. אתה לא רצית, וגם אני לא.
עוד שנאנו אחד את השנייה, יריבים עוד מתקופת המשחק בלגו
וקוביות. כל ילדי הכיתה עודדו אותנו להתנשק. אבל אתה לא זזת
ממקומך, ככה שאם רציתי לקיים את המשימה שהוטלה עליי, ולהרגיז
את יוני, הייתי צריכה לקום אליך ולנשק אותך בעצמי. אז עשיתי את
זה. קמתי ממקומי ולאט לאט צעדתי לעברך, בפנים מעט מהוססות,
נושכת את שפתותיי באי נוחות. גחנתי אליך ונשקתי לך. אתה רק
שלחת אליי מבט קפוא לאחר מכן, כאומר לי: "מעיין, ברלה'ך זה
איכסה!" אבל אני כבר לא הייתי בקטע של לזרוק עליך אבנים. יוני
ממקומו הביט עליי סמוק כולו, במבט פגוע. זה הגיע לו.
אתה, מהיר הבחנה שכמוך, קלטת ישר את מה שעשיתי.

 
בכיתה י"א התחילו הבנים בני שכבת גילנו לגבוה. יוני, שנפרדתי
ממנו שנה קודם לכן, היה היחיד שמטעמים גנטיים ותורשתיים נשאר
נמוך. אתה גבהת מאוד, והתפתחת כמו שאף אחד מאיתנו לא יכול היה
לחזות מראש. למסיבת חנוכה של אותה שנה, שהתקיימה במועדון של
משפחתה של אחת מבנות הכיתה, הגעת בגופייה צמודה לגופך. כבר לא
היית ילד יותר, עומרי, וקשה היה להתעלם מכך. ידיך עוצבו כשל
הפסלים היווניים העתיקים, והשאירו אותנו, בנות הכיתה, פעורות
פה מתדהמה. מי היה מצפה מאותו אחד, שקט ומחמיץ פנים, שתמיד היה
השולי שבבני כיתתנו, להפוך לבולט שבהם.
כששרון, היפה שבבנות הכיתה, אזרה אומץ והתחילה אתך באותה
מסיבה, אפילו לא מצמצת. הבטת בה באותו מבט ציני ויבש שלך,
כשואל אותה, "מה את מנסה להשיג בזה, ילדונת?" היא עוד שיחקה
מעט בשערה השחור מולך, ושרבבה שפתותיה בניסיונות פיתוי זולים,
עד שהבינה שלא תיענה לרצונה בקלות, או בכלל. אז היא נעלבה
ונסוגה.

 
ביום הראשון של כיתה י"ב הבנתי שאני נמשכת אלייך. אל השיער
הקצר הפרוע, ואל העיניים השחורות הקפואות. אלה שתמיד נראו לי
עדיין כאומרות לי: "מעיין, את מפגרת, ברלה'ך זה איכסה!" כעת
אהבתי אותן, וכבר לא הייתי מתרגזת מאותו משפט. מצאתי את עצמי
מביטה בך ממושבי בסוף הכיתה. מביטה בגבך גדול המימדים. מגניבה
לעברך מבטים גם בזמן המבחנים, רואה אותך מגרד את ראשך בתהייה
אחר התשובות הנכונות שהיו שם בתוכו עד לא מזמן.
אתה קלטת את מבטיי רק לעיתים רחוקות. וודאי תהית מה היה פשרם.
כל אותו זמן, היו בנות רבות מנסות את מזלן איתך אך ללא הצלחה.
מרבית בנות ביה"ס מכיתה ז' ועד לי"ב היו מביטות בך ללא הרף. אך
אותך לא עניינה אף אחת מהן.
     
קצת לפני פסח אותה שנה זכיתי סוף סוף לתגובה המיוחלת מכיוונך.
ראיתי אותך בפעם הראשונה מביט בי בשיעור ספורט, כשנפלתי ופתחתי
את הברך. זה היה מבט קפוא, אך לא אדיש לחלוטין, בקלות יכולתי
להבחין בגיחה הקצרה של מבטך אל תוך עיניי.
אז התחלתי להבין שאני לא היחידה מבינינו שמבחינה באחר.
     
מאז אותה נפילה כואבת בשיעור ספורט, הרמזים הקטנים ממך לא
הפסיקו להגיע. אלו היו אותן היתקלויות קטנות בך בדרך פנימה
והחוצה מהכיתה, אלו היו ההסתובבויות הפתאומיות שלך בשיעור
וההצצות הקצרות אליי, ועוד כמה דברים. ואני מצידי מצאתי את
עצמי נמשכת אליך יותר ויותר.

באותו יום חמישי, חודש לפני תחילת הבגרויות של י"ב, נשארתי
לאחר סיום יום הלימודים במעבדות הביולוגיה בביה"ס, על מנת
לסיים את הניסוי שהתחלתי כמה שעות קודם. נורית המעבדנית נשארה
בכדי לעזור לי.
בחמישה לארבע, כשכבר סיימתי לערוך את הניסוי וניקיתי יחד עם
נורית את כל הכלים, הטלפון הנייד שלי צלצל. "מעיין, תגיעי עוד
כמה דקות לאולם הספורט", זיהיתי את הקול שלך. אמרת את המשפט
באופן הכי קצר ומהיר שיכולת, ומייד ניתקת, לא נותן לי להשחיל
מילה.
רבע שעה מאוחר יותר, לאחר שנורית נעלה את המעבדה והלכה הביתה,
פסעתי לעבר אולם הספורט. הדלתות הכפולות הצהובות שלו היו
פתוחות ואני נכנסתי. "עומרי?" קראתי בתוך האפלולית ששררה שם.
האור היחיד שהאיר את החדר היה אור השמש המועט שחדר דרך הצוהרים
שבתקרת האולם ודרך הדלתות שהותרתי פתוחות.
אף אחד לא היה באולם חוץ ממני. ואתה לא ענית לקריאתי. עמדתי שם
בשקט ובאפלולית במשך כדקה עד ששמעתי צעדים מאחוריי. "היי
מעיין", ביטאת את שמי בשקט ובביישנות. "היי", אמרתי בקול שקט,
ולא טרחתי לומר יותר. צעדת לקראתי ונעמדת במרחק של כמטר ממני.
"תודה שהגעת", אמרת, מביט מטה על הרצפה, כבודק את מצבה, במקום
להביט אליי.
אך לי, שלא כמוך, היה האומץ.
הבטתי אל עיניך ועל ידיך המוצקות, לחילופין. העיניים השחורות
האלה שלך, שתמיד, עוד מתקופת הגן, התגרו בי, עומרי. לא יכולתי
להוריד את מבטי לזמן ממושך מהן.
נבוכה מעט מן המעמד המוזר הזה מולך, הושטתי את ידי אל ראשי
ושיחקתי בתלתליי. אתה הרמת את מבטך מן הרצפה ונעצת את מבטך
בשערי. העברת בי צמרמורת חמימה. מבטך היה מלא תאווה. משהו בי
דרש שאתקרב אליך. רציתי לחוש אותך צמוד אל גופי. "אז למה קראת
לי הנה?" שאלתי. שאלה די טיפשית. הלוא שנינו כבר כמהנו לפגוש
זה את זו לבדנו.
"רציתי..." התחלת ואז הפסקת, נותן לעיניך לשקוע בשלי. כן,
ידעתי מה רצית.
לקחתי שני צעדים לעברך, לא מורידה את עיניי ממך ולו לרגע.
קרבתי אליך, עד שיכולתי לחוש באוויר את נשימותיך. אתה נשארת
דומם על מקומך. מביט בי, לא יוזם דבר, אבל המבט כאילו אומר
הכל.
שלחתי את ידי אל פניך, מלטפת את עורך המחוספס מן הגילוח,
מעבירה את מבטי לכל אורך ורוחב פניך, לא מפספסת ולו מילימטר
אחד של עור. ידי שייטה על סנטרך ואז ירדה לאורך גרונך, ופי כבר
החל לגעת בשפתותיך. ורק אז, משהו בשפתיך החל להגיב למעשיי.
נישקת אותי, לאט, לאט, נותן ללשונותינו לשייט זו על זו באיטיות
שלא תתואר במילים. נשימתך נעצרה לרגע, נותנת לרגש לסחוף אותך
ולשלוט בך טוטאלית, ואז חזרה שוב בהתנשפות קלה של התרגשות.
הרמתי גם את ידי השנייה אל פניך, ונתתי לעצמי ללטף את פניך,
לחוש אותך צמוד אליי, צמוד כמו עורי שלי עצמי, משתף אותי בחום
גופך.
פעם אחר פעם נישקתי אותך, לוקחת פסקי זמן קצרים רק כדי להשיב
לי את האוויר. בשלב מסויים שחררת את כל חומות הקרירות והאדישות
שלך, והרגשתי אותך נסחף עם התחושות, שולח אליי את שתי ידיך
ופורע את תלתלי ראשי בידיך, מחכך פניך בפניי בעדינות,
נשימותינו מלטפות האחד את השנייה.
ואז, לאחר אותו רגע ארוך של הקרבה האינטימית הזו, הרחקתי את
שפתיי מפניך והשכבתי את ראשי על כתפך, מקיפה אותך בידיי. "אני
שמחה שזה קרה", לחשתי צמוד לצווארך, נותנת למילים לשייט
מצווארך מעלה אל אוזנך. "גם אני", הוספת בלחש, כך שבקושי
יכולתי לשמוע.
"אבל ברלה'ך זה לא איכסה...", אמרתי, וגיחכתי בנשימות רכות
מרימה את פניי, ומצמידה את לחי ימין שלי לשמאל שלך. "הם כן,
אבל את ממש לא איכסה...", אמרת בעליזות,  ואז, בחום שעוד לא
הייתי עדה לו מצידך, הוספת, "מעיין, אני חושב שאני אוהב אותך".