אם שואלים אותו, או שהוא לא עונה בכלל, או שהוא אומר שזאת
העבודה השלו - אבל האמת שזו לא, והוא אומר את זה רק כדי שיעזבו
אותו. לפעמים זה לא עוזר, ועדיין ממשיכים לשאול: מה, ממתי הוא
עובד בבניין? מי העסיק אותו? מי משלם לו? בשביל מה הדיירים
צריכים לשלם מכספם בשביל מישהו שילחץ על הכפתורים במעלית? אבל
הוא לא עונה להם יותר, רק אומר שזו העבודה שלו.
אין לו שם, אין לו מכרים. שעות ארוכות מדי יום הוא עומד
במעלית. אם האנשים שנכנסים אומרים לו על איזה כפתור ללחוץ אז
הוא לוחץ. והוא מסתכל על כל דיירי הבניין, וסתם אנשים שבאו
לבקר את דיירי הבניין, בעוד הם מחכים שהמעלית תגיע לקומה שלהם.
ואף אחד לא יודע למה הוא עושה את זה, חוץ מאלה שחושבים שזאת
העבודה שלו, למרות שזה לא. יש כאלה שאומרים שהוא סוטה, או שזאת
רק שיטה להתחיל עם בחורות, או שהוא מחוק מסמים והמח שלו לא
עובד, או שהוא סתם ילד שמנת משועמם שאין לו מה לעשות בחיים שלו
חוץ מלעמוד במעלית. אבל האמת היא שאף אחד מהם לא צודק.
כל יום שעובר הוא אינספור פנים חדשות בשביל איש המעליות, ולכל
פנים יש סיפור. לפעמים הם מרגישים מחוייבים לספר לו את הסיפור
הזה, בגלל איך שהוא מסתכל עליהם. ולפעמים באים אנשים שפשוט
מתים שהוא ישאל אותם משהו, כי הם מרגישים שעבר עליהם איזה יום
מיוחד ורוצים לדבר עם מישהו עליו. כמו שנטע פעם נכנסה למעלית
עם כלב סן ברנרד בשיא גדולתו, וכל הזמן שהיא הייתה במעלית -
וזה די הרבה זמן למי שגרה בקומה השש עשרה - היא רק חיכתה שהוא
ישאל אותה מאיפה הכלב ואיך זה שהיא לוקחת אותו לדירה שלה, הרי
יש לה שלושה חתולים. והיא ציפתה שהוא יידע שיש לה שלושה
חתולים, כי היא מכירה אותו לא מהיום, או לפחות הוא מכיר אותה
לא מהיום, ככה היא חשבה לפחות. אבל הוא לא שאל, הוא רק עמד שם
והסתכל עליה והסתכל על הכלב ולא אמר כלום, כי ככה הוא, הוא אף
פעם לא אומר כלום. ונטע די נעלבה, כי סה"כ היא חשבה שהם דווקא
די מיודדים, בערך, וזה לא מנומס ככה לנעוץ עיניים באנשים,
ואמנם עד אותו יום זה לא הפריע לה, אבל באותו יום היא דווקא
נורא רצתה לספר לו על איך זה הכלב של דודה שלה, שהייתה צריכה
לנסוע לת"א דחוף בגלל שחברה שלה נפצעה בתאונת דרכים, והכלבה
בדיוק החלימה מניתוח והייתה צריכה לקבל תרופות ודודה של נטע לא
יכלה לקחת אותה איתה לת"א אז היא נתנה אותה לנטע, אז זה אולי
לא היה סיפור שמח במיוחד, אבל היו לו צד די סימפטי כי נטע תמיד
רצתה כלב, ועכשיו היא יכלה לקבל אחד כמו שהיא חלמה עליו עוד
משהיא הייתה ילדה, גם אם לזמן קצר מאד. ובגלל זה נטע הייתה
בכזה מצב רוח טוב שהתחשק לה לספר את כל הסיפור הדי עצוב באופן
כללי לאיש המעליות, אבל מה לעשות שהוא אף פעם לא שואל, ולא היה
נעים לה סתם ככה לקשקש לו בלי שהוא יראה התעניינות.
עוגמת הנפש שנגרמה לנטע הייתה נחסכת ממנה אם היא הייתה משכילה
להבין שאין טעם לנסות לדבר איתו, הוא לא עומד שם כדי לנהל
שיחות - נכון שאף אחד לא יודע למה הוא עומד שם, אבל זה בטח לא
כדי לנהל שיחות. זה לא שהוא מנסה להיות מניאק או משהו, זה לא
משהו אישי, הוא סתם לא רוצה לדבר עם אנשים. צריך להתייחס אליו
כמו לחלק מהמעלית. אף אחד לא הולך לנסות לדבר עם המאוורר, או
להתעצבן כשהמאוורר לא יגיב. אותו דבר עם איש המעליות, אבל אף
אחד לא מבין את זה. כמו נגיד אבי.
אבי היה טיפוס עצבני באופן כללי, שהיו לו יותר ימים רעים
מטובים. אז אולי אתם יכולים לומר שאין כזה דבר יום טוב או יום
רע, זה הכל תלוי איך אתה מסתכל על זה, אבל עדיין היו לאבי הרבה
ימים רעים. אז יום אחד הוא נכנס למעלית והנה עומד לו שם ידידנו
איש המעליות בפינה, עומד שם ומסתכל עליו, כי סה"כ הוא לא ידע
שהיה לאבי יום רע, למרות שסביר להניח שגם אם הוא היה יודע
עדיין היה מסתכל עליו, כי זה מה שהוא עושה, גם אם אף אחד לא
יודע למה.
אבל בעיניי אבי של אותו יום זה לא כ"כ מצא חן, ז"א - זה אף פעם
לא מצא חן בעיניי אבי, לא משנה של איזה יום, אבל כיוון שאותו
יום היה לאבי יום רע, לא שזה היה עד כדי כך יוצא דופן, אבל
אולי אותו יום היה יום רע במיוחד, או שהיה לו תסכול מצטבר של
כל הימים הרעים שהיו לו, אבל באותו יום אבי פשוט לא יכל לסבול
לראות אותו - את איש המעליות, ידידנו - עומד שם ומסתכל עליו
כאילו הוא לא יודע מה.
אז אבי עשה מה שאבי תמיד עושה - הוא התעצבן. והוא התחיל לצעוק
על איש המעליות, מה אתה עושה פה, מה הסיפור שלך בכלל, איך אתה
בכלל מעז לעמוד פה כל היום כשיש אנשים רעבים בסומליה ויש
מלחמות ואלימות במשפחה ורצח בדרכים ומוכרי פלאפל שמרמים אותך
בעשר שקל ובחורה לא יכולה ללכת ברחוב בלי שיאנסו אותה? אתה לא
מתבייש לבזבז ככה את החיים שלך, לעמוד פה רק כדי לעצבן אנשים?
ואיש המעליות לא ענה כלום, אפילו שהוא לא עמד שם רק כדי לעצבן
אנשים, הוא לא טרח לתקן את אבי. וזה רק עיצבן את אבי עוד יותר,
והוא האדים והתחיל להזיע ולהגיד שאנשים כמוך הורסים את המדינה,
כאלה שלא שמים זין על שום דבר, באמת, איזה מין בן אדם אתה
בכלל? אבל איש המעליות לא אמר כלום, רק המשיך להביט על אבי.
והמעלית כבר הגיעה לקומה שאבי גר בה, אז הוא אמר לאיש המעליות
שימשיך לצחוק, אפילו שהוא בכלל לא צחק, ויצא מהמעלית בזעם וטרק
את הדלת של הדירה שלו, ומרוב עצבים אפילו היכה את אשתו קצת.
אבל לא כולם הסתכסכו איתו. היו כאלה שדווקא חשבו שהוא אוהב
שמדברים איתו ולשמוע את כל הצרות שלהם, כי למרות שהוא אף פעם
לא אמר שכן, הוא גם אף פעם לא אמר שלא. אלה לא נעלבו מזה שהוא
לא דיבר איתם אף פעם, והניחו שאם הוא מסתכל עליהם כנראה שהוא
מעוניין לשמוע את הסיפור. וככה יצא לאיש המעליות לשמוע - אם
הוא באמת אי פעם הקשיב למישהו, אך אחד לא ידע יכל לדעת בבטחון
אם הוא מקשיב או לא - על איך עמיר שונא את בן דוד, שהוא גם
חושד בו שהוא הומו לפעמים, כי פעם היה נדמה לעמיר שהוא שם קצת
איפור, אבל אי אפשר להיות בטוח, וגם על איך דוד בחיים לא יאכל
יותר אצל הקוריאנים במרכז כי הוא גילה שהם אף פעם לא מנקים את
התנור שם. ואי אפשר לדעת אם זה עניין את איש המעליות או לא, כי
אי אפשר לדעת אם הוא שמע או לא.
דיירי הבית כבר פחות או יותר התרגלו אליו, הוא חלק מהתפאורה,
מי שאוהב אותו אוהב אותו, מי שלא - לא, וככה זה. מי שמדבר איתו
מדבר, ומי שמתעלם ממנו מתעלם. אבי פעם פנה לועד הבית, אבל הם
אמרו לו שזכותו לעמוד במעלית כמה שהוא רוצה. אבי די התעצבן
מזה, טרק את הדלת כשהוא יצא מהחדר, ובניסיון לא מוצלח לתפוס
זבוב גם שבר חלון, ואחרי זה היה צריך לעשות לו איזה עשרים
תפרים או משהו. זה לא היה יום טוב.
ואז, יום אחד הוא נעלם. פשוט לא היה יותר במעלית. ולכל אחד
הייתה כמובן תגובה, האוהבים שלו היו עצובים לאיזה רגע או
שניים, לשונאים שלו היה רגע אחד קטן של אושר - במיוחד לאבי,
שיצא עם חיוך גדול מרוח על הפנים מהמעלית. ומי שהיה אדיש אליו?
גם אלה פתאום מצאו את הנסיעה במעלית די משעממת לעומת קודם,
אפילו שהוא אף פעם לא אמר משהו או דברים כאלה.
אף אחד לא יודע למה הוא נעלם. יש כאלה שאומרים שזה בגלל שהוא
נעלב מאבי, או שלא היה נעים לו בגלל נטע או שסתם נמאס לו לשמוע
את הסיפורים של כולם, זה סתם שיעמם אותו כל הזמן הזה. דוד,
שתמיד היה פחות מצחיק ממה שהוא חשב, אמר שהוא בטח חזר לכוכב
שלו, אבל יוני ואילנה דווקא צחקו.
אבל החיים ממשיכים, ורק יומיים לקח לכולם לשכוח אותו. מי כבר
זכר שפעם היה עומד מישהו במעלית ומסתכל על כולם? יש לאנשים את
הבעיות שלהם, הם לא יכולים לדאוג לכל העולם. אבל היו עוד כאלה
שמדי פעם נדמה היה להם שהם ראו אותו - פעם נטע אמרה שהיה נדמה
לה שמישהו קצת דומה לאיש המעליות עמד על הגג, היא אפילו יכלה
להישבע שהוא נופף לה לשלום. אבל אי אפשר לסמוך על נטע, היא לא
שקרנית אבל היא נוטה לדמיין דברים, אתם יודעים איך זה.
אבל האמת היא, שאיש המעליות כבר היה רחוק מאד. הוא כבר ישב לו
באיזה תחנת אוטובוס, הסתכל על הפרצופים של אנשים במין ריתוק
משולב בחוסר עניין מוחלט - אם לא ראיתם את זה אתם לא יכולים
להבין. אבל הרבה אנשים לא אוהבים שנועצים בהם עיניים, כי מה,
זה לא מנומס, ותמיד יהיו כאלה כמו אבי בעולם. והפעם איש
המעליות - שכבר לא היה כלל איש מעליות - לא יכל לומר שזו
העבודה שלו, כי גם אם היה ממש מתאמץ - והוא לעולם לא ממש יתאמץ
- הוא לא יכל לשכנע אף אחד שיש עבודה כזו, לשבת בתחנת אוטובוס
ולהסתכל על אנשים. והוא נתקל בהמון טיפוסים לא ידידותיים
במיוחד, שלא אהבו בכלל שמישהו מפנה מבט לכיוונם, וזה לא כי הם
לא חשבו שהם יפים מספיק, להיפך, הם נראו לעצמם יפים מאד - גם
אלה עם הכרס והשערות על הכתפיים - אלא כי הם לא אהבו אותו
אישית, למרות שהם לא הכירו אותו. הם מיד יכלו לדעת שאיש
המעליות הוא לא הטיפוס שלהם - אנשים כאלה שלא מדברים, אסור
לסמוך עליהם, בטח אנס ילדות או משהו.
אז החיים לא היטיבו עם איש המעליות באותה תקופה, לפחות יחסית
לזמן שלו בבניין. כי אם אז הדבר הכי גרוע שיכל לקרות לו זה
שאבי יצעק עליו קצת, כאן הוא חטף מכות וקללות ויריקות, אבל הוא
אף פעם לא אמר כלום כי איש המעליות אף פעם לא מדבר, אולי חוץ
מלומר שזו העבודה שלו. ולא משנה מה היו עושים לו, הוא היה
ממשיך להסתכל על אנשים, וזה פשוט הוציא אותם מדעתם, שהם לא
יכלו לדעת למה הוא עושה את זה.
כך הוא עבר מתחנת אוטובוס אחת לשנייה, למעליות, רכבות, לחדרי
המתנה של בתי חולים, עד שסילקו אותו בכח. למה הוא המשיך לעשות
את זה כל הזמן? אף אחד לא יודע. היו כאלה שאמרו שהוא בעצם
מזוכיסט שנהנה מזה, היו כאלה שאמרו שהוא סתם הפסיד בהתערבות
פעם, והיו כאלה שאמרו שזה הכל תכנית ארוכה אחת של "פספוסים".
אבל אף אחד לא יודע את האמת.
אלא שתמיד יהיו כאלה שיתעקשו לגלות, והפעם קראו להם דגן, שזה
שם של אחד שבצעירותו נהג לזרוק ספרים של ילדים קטנים לביוב אבל
כיום הוא מסתפק בחברות בכנסת, שיום אחד נתקל באיש המעליות
ובמבטו הבלתי מרפה. תחילה דגן איים עליו בתביעה, אבל משראה שזה
לא הלך התחיל לעקוב אחריו. כשנמאס לו לעקוב אחריו הוא התחיל
לשלם לאנשים שיעקבו אחריו, רק כדי לנסות ולגלות מיהו האיש
המשונה הזה. אבל כולם עקבו אחריו לכל מקום, ואף אחד לא הגיע
לשום מסקנה, חלקם גם נרדמו בעבודה או שפשוט הבריזו והצליחו
עדיין לדווח במדוייק מה הוא עשה - עמד והסתכל על אנשים. עד
שאחד מהמועסקים של דגן העסיק את גורדי, שהיה משוכנע שהוא האיש
הכי חכם בעולם למרות שבינינו, הוא לא. אז גורדי עקב אחרי איש
המעליות ואסף עליו מידע וקרא כל ספר שיכל איכשהו להיות קשור,
ועדיין הוא לא הצליח להבין כלום בקשר אליו. אז זה עיצבן אותו,
כי אם יש משהו שהוא - בתור האיש הכי חכם בעולם - לא יכול
להבין, אז עדיף שפשוט לא יהיה קיים, אז גורדי הלך וניסה להרוג
אותו, וזה באמת לא חשוב איך.
אבל איש המעליות לא מת, הוא רק נראה ככה, ובסוף מישהו מצא אותו
ולקח אותו לבית חולים. ובבית חולים הוא שכב, מדמם וחצי בהכרה,
בחדר ההמתנה, כשפתאום נכנסת לביה החולים מי אם לא ידידתנו
הותיקה נטע, שבאה לשם עם הסן ברנרד של דודה שלה, שהמחלה שלו
החמירה וכל הוטרינרים היו בחופש אז לא הייתה לה ברירה אלא לקחת
אותו לבית חולים של בני אדם, שהיא מכירה בו את הרופא שבטוח
יעשה לה טובה ויטפל בכלב, וזה מה שהיא סיפרה לו, לאיש המעליות,
כששניהם חיכו שם בחדר המתנה, אפילו שהוא לא הביע עניין.
ואחרי שהוא שמע את הסיפור של נטע, איש המעליות פשוט קם והלך
כאילו כלום, כאילו גופו לא שתת דם והוא לא היה כבר קרוב למוות.
והוא יצא מבית החולים ותוך כמה דקות הוא כבר נראה בסדר גמור,
ממש כמו חדש, ולפני שמישהו ידע מה קרה הוא כבר היה שוב בבניין
הישן, עם נטע ויוני ואילנה ואבי ודוד.
ומאז זה המצב, הוא עומד שם במעלית ומסתכל על אנשים. כולם כבר
שכחו שהיה איזה כמה זמן שהוא לא היה, חלק אפילו לו שמו לב שהוא
נעדר. רק אבי שיחרר איזו קללה והלך להתלונן לועד בית. אבל הם
אמרו לו שהם לא יכולים להגיד לאף אחד איפה לעמוד ואיפה להסתכל.
אפילו שהם לא מבינים למה.