לסבא שימחה היה יום הולדת. אמא מאוד בקשה שאבוא גם, כדי שסבא
שימחה יוכל לשמוח קצת ביום הולדתו. לא רציתי לבוא. אני לא יכול
לראות אנשים זקנים חולים.
כשהייתי קטן, הייתי בא כל שבוע לבקר אצל סבא שימחה וסבתא מרים.
סבתא מרים היתה מכינה לי אוכל טוב. היא תמיד הכינה לי את האוכל
שאהבתי. שניצל עם אורז ותפוחי-אדמה ברוטב מיוחד, שרק היא ידעה
להכין.
כשהייתי מסיים לאכול, סבתא מרים הייתה הולכת לנוח, וסבא שימחה
היה לוקח אותי לטייל, או יושב איתי על כסא הנדנדה שבגינה,
ומספר לי סיפורים.
לסבא שימחה היו תמיד סיפורים מעניינים. הוא היה מספר לי על
הילדות שלו בפולין, על העלייה שלו לארץ ועל האושר שהציף אותו
כשסבתא מרים הסכימה להתחתן איתו. אני הייתי מקשיב, ושמח על כך,
שיש לי סבא שיכול לספר לי כאלה דברים מעניינים.
במשך השנים סבתא מרים נעשתה אישה כבדה וחולנית. כשהייתי בא היא
כבר לא הייתה מכינה לי את האוכל שאהבתי, היא כבר לא חייכה אלי
יותר. היא הייתה כל-כך חולה, עד שבקושי יכלה לקום מהמיטה.
סבא שימחה כל הזמן טפל בה, ואמר לי, שלא אדאג, כי הכל יהיה
בסדר.
עברו כמה שבועות, והמצב של סבתא מרים לא השתפר. החליטו לקחת
אותה לבית-חולים, ושם היא שכבה כמה ימים ונפטרה.
הייתי אז די קטן, ולא כל-כך הבנתי למה כולם בכו, והיו לבושים
בשחור. להלוויה לא לקחו אותי, כי הייתי קטן.
לאחר שסבתא מרים מתה, סבא שימחה לא הצליח לחזור לעצמו. הוא לא
היה אותו סבא שימחה שהכרתי: לא לקח אותי יותר לכסא הנדנדה
שבגינה, לא ספר לי יותר סיפורים, רק שתק ושתק והעיניים שלו היו
ממש עצובות. העיניים הכחולות שלו, שפעם היו מחייכות כשהייתי בא
לבקר אותו, ומבקש ממנו שיספר לי סיפורים, היו כבויות ועצובות.
עברו כמה שנים, ומידי פעם עדיין הייתי בא לבקר את סבא שימחה.
אבל המצב לא השתנה. הוא המשיך לשתוק ולהיות עצוב.
ככל שהתבגרתי הבנתי, שהמצב הזה לא ישתנה, ולאט לאט הפסקתי ללכת
לבקר אותו.
אמא ,כמובן, הלכה לבקר אותו כמעט כל יום, ודאגה לכך, שהבית שלו
יהיה תמיד נקי ומסודר, ושיהיה לו תמיד מה לאכול.
כששאלתי את אמא, למה היא ממשיכה ללכת ולבקר את סבא שימחה כ"כ
הרבה פעמים בשבוע, כאשר היא יודעת שהוא ממשיך לשתוק, ושלא אכפת
לו יותר משום-דבר, אמא אמרה, שהוא אבא שלה, ושמחובתה לעשות
זאת. היא אמרה, שכשאגדל אבין, שקשר בין הורים לילדים זה משהו
עם הרבה מחויבות, וזהו קשר שאי-אפשר כך סתם להתכחש לו.
חשבתי, שאני כבר מספיק בוגר בשביל להבין דברים כאלה, אבל כנראה
שלא הייתי כזה, כי לא הבנתי בדיוק למה אמא התכוונה.
ביום ההולדת ה- 77 של סבא שמחה אמא מאוד בקשה, שאבוא לבקר
אותו. ידעתי, שהוא זקן וחולה, ולא רציתי לבוא.
אמא ממש בקשה, ואמרה, שכבר 3 שנים לא הייתי אצלו, ושהגיע הזמן
ללכת לבקר אותו, כדי שיוכל לחייך ולשמוח קצת ביום הולדתו.
לא הבנתי מה ההבדל בין השנה לעומת שנה שעברה, הרי גם אז היה לו
יום-הולדת, ולא הלכתי לבקר אותו. אמא בקשה עוד פעם, והפעם
הסכמתי. היא הבטיחה, שלא נשאר שם הרבה זמן.
נכנסתי למכונית של אמא, והגענו לבית של סבא שמחה. הסתכלתי
סביבי, וראיתי, שהגינה כבר לא ירוקה כמו פעם, ואפילו  הנדנדה,
שפעם כ"כ אהבתי להתנדנד בה, חצי שבורה.
נכנסנו לבית של סבא שמחה. הבית היה נקי ומסודר, כי אמא נהגה
לבוא כמעט כל יום ולסדר אותו, אבל היה שקט. כל-כך שקט, יותר
מידי שקט. הלכנו לחדר של סבא שימחה. סבא שימחה שכב במיטה. אמא
ניגשה אליו, נתנה לו נשיקה, ואמרה לו: "מזל-טוב, אבא". היא
סימנה לי לגשת ולעשות אותו הדבר. ניגשתי אל סבא שימחה, ואמרתי
לו: "מזל-טוב, סבא". הוא הביט בי והמשיך לשתוק. אמרתי לאמא,
ששום-דבר לא יעזור, סבא שימחה לא יתחיל לדבר עכשיו, הוא לא
ישמח יותר כמו פעם. אמרתי גם, שבטח בכלל לא אכפת לו, שהיום יום
ההולדת שלו. אמא שתקה, ופנתה אל החלון. הבטתי בסבא שימחה, הוא
הביט בי, והיה שקט כמו מקודם. שקט. שקט. שקט.
אמרתי לאמא, שכדאי שנלך, ואמא הנהנה בראשה, הביטה בסבא שימחה,
ואמרה לו, שאנחנו הולכים.
פתאום, סבא שימחה השתעל קלות, ואז צבע עורו החוויר, ולאט לאט
השיעול התגבר עד שהוא הפסיק לנשום, ונפח את נשמתו. לפתע הייתי
די עצוב, וחשבתי שזה קרה אולי בגלל מה שאמרתי קודם לאמא. אמא
הסתכלה על סבא שימחה בפעם האחרונה, כיסתה אותו, וסגרה את
הדלת.
היא חבקה אותי, ואמרה לי, שרק צדיקים מתים ביום הולדתם. לא
עניתי, והמשכנו ללכת.
סבא שימחה לא יחגוג יותר ימי הולדת.