פסעתי לתוך בית המרקחת בצעד בוטח. המוכר, איש שמנמן, קירח
וחובש משקפיים הביט בי בשלווה, מה בשבילך, אדוני. משהו בשביל
דכאון.
כמובן, אדוני , באיזה סוג אתה מעונין. איזה יש, שאלתי בחוסר
אמון. יש לנו את "הכלב המת", או את "אלבום תמונות הילדות שלך
נשרף." שניהם מצוינים.

הנדתי בראשי קלות. אתה ודאי צוחק, גיחכתי. יש לך משהו יותר
חזק?
המוכר הנהן וחייך. אני מבין שאדוני לא פעם ראשונה פה. הנהנתי.
יש לנו את "הבחורה הנוטשת", וזה מכיל קצת אהבה נכזבת וזה נהדר
בשביל
היצירה והבכי. מיד אני מביא לך.

המוכר הסתובב והחל לפשפש במגירות. לא, שיסעתי את חיפושיו, יותר
כבד.
אגל זעה בודד אך משמעותי החל את דרכו ממצחו הורוד של המוכר אל
מאגר חוסר הביטחון שלו. אדוני, בגילך. זה לא בריא. אבל אם אתה
מתעקש, אני מוכן לתת לך את "מות הורים בתאונת דרכים", ואחר-כך
אתה יוצא מפה ולא חוזר הנה יותר.

לא, אני רוצה את זה. הצבעתי אל עבר בקבוקון ורוד, שנח על המדף
בין שאר חבריו. המוכר התחלחל. עיניו הקטנות עמדו לפרוץ
מחוריהן. הוא הזיע, רעד והחל למלמל. לא, את זה לא, זה רק עם
מרשם רופא, זה לא, זה אסור, שלושה אנשים מתו מזה בשבוע שעבר.
המשכתי בשלווה להצביע על ידידי הורוד. המוכר נותר מחוסר ברירה.
אלוהים ישמור, הוא אמר, אלוהים ישמור.
הוא הכניס את הבקבוק לשקית קטנה והגיש לי אותה. הכנסתי ידי
לכיסי בשביל לשלם, אך הוא אמר, לא צריך, התשלום יבוא אחר-כך.
התשלום יבוא אחר-כך. הגעתי הביתה. פתחתי את השקית. תויתו של
הבקבוקון סיפרה לי על תוכנו: "דיכאון מזוקק - מכיל 15% חוסר
משמעות ו-30% חששות מהעתיד. לא יותר מכפית אחת היום."

לגמתי את הבקבוקון כולו בתנועת גורגרת אחת. נשכבתי על המיטה.
והבטתי איך שחר חדש עולה על חיי, שחר של אור שחור, ענני סערה
וכליון, אפרוריות וריקנות, מפלי בינוניות ניגרים לתוך בריכות
של השלמה, ציפורי חידלון דואות על גבי רוחות הקיום, מתעופפות
אל עבר תהום העתיד האדירה, אשר ממעמקיה עולים אדי הגורל ועשן
היאוש.
וביניהם אני פוסע, משום מה מאושר.