הסיפור נכתב לסדנא ה-47, ונערך מחדש עקב הערות בונות
שקבלתי.
נסעתי לארה"ב במטרה הברורה לעשות כסף, הלכתי לעבוד במובינג.
נמאס לי די מהר מלקרוע את התחת בעבודה פיזית ועברתי לעבוד
בקניון אחרי ניסיון כושל למכור תמונות מבית לבית (בגלל שג'ון
הבנזונה שלח אותי בצחוק לכתובת בהארלם שאני כמו טמבל לקחתי
ברצינות). העבודה בקניון התגלתה כלהיט די מוצלח, והדולרים זרמו
להם בזמן שאני נהניתי מאוויר ממוזג ומנוף נאה של כוסיות
אמריקאיות. זו שכבה לא גדולה, עם 60% מהאוכלוסיה שסובלים
ממשקל-עודף. האמת, לא ברור כמה הם סובלים מזה וזאת עוד הוכחה
לטיפשותם: עולים במשקל ומשמינים, מוסיפים לעצמם כ-30 ק"ג במשך
איזה 20 שנה, ומצפים לחזור לגזרה המושלמת בדיאטת הרזיה פלאית
תוך חודש...
בין הבחורות האלה היתה גם דהייאקה (בקושי הצלחתי לומר את השם
שלה באנגלית, אז לכתוב את זה, ועוד בעברית? אין מצב), בחורה
שחורה (או אפרו-אמריקאית, אם להיות פוליטיקלי קורקט; מה שלא
הפריע לדודי לקרוא לה אתיופית) מדהימה. עם גוף אתלטי ורזה,
למרות שזה בא על חשבון החזה, שיער בצמות דקות וארוכות, אף רחב
ושטוח מעל שפתיים מלאות שתמיד לועסות מסטיק. הסתכלתי עליה כמה
פעמים עד שהבנתי מה היא עושה שם - לוקחת את אחיה הקטן ממשחקי
הוידאו. היה פשוט להבין כיוון שהיא תמיד נכנסה לבד ויצאה איתו
מאותו שער של הקניון, רק שאני הייתי עסוק בניסיון למכור משהו
לעוד פתי אמריקאי. למעשה, לרוב עסקתי במעקב אחרי הוטיז שונות
בקניון, ולמען ההגינות, העובדה שקניתי לעצמי מצלמה דיגיטלית
איכותית (ברובע היהודי כמובן) עם זום X5 רק דרבנה אותי לתעד את
שלל הבחורות שעברו בקניון. ככה היה עוד משהו משעשע להעביר איתו
את הערבים עם החבר'ה בדירה הצפופה שלנו.
באחת הפעמים שהבחנתי בה לפני שהיא התקדמה לכיוון הרעשים
האלקטרוניים המעצבנים של משחקי הוידאו התקרבתי אליה עם חיוך
מיומן על הפנים. סטטיסטית, 28% יותר אנשים יקנו ממוכר מחייך
מאשר מוכר לא מחייך באמריקה. יש כאלו שיגידו שבארץ זה הפוך,
לדעתי הם סתם תופסי תחת שנהנים לשחק אותה פסימיים ויורדים על
ישראל. עם החיוך הזה - שלפי ניסיוני עוזר גם בענייני בנות -
והמצלמה התקרבתי אליה. בסופו של דבר, לאחר ניסיון מביך להחמיא
לה כדי שנצטלם יחדיו, באמת דיברנו קצת. אני חושב שהיא קצת
הופתעה שבחור לבן ניגש אליה ככה, כי למרות כל השוויון שקיים
כביכול במעצמת העל היחידה שנותרה זה לא כ"כ נפוץ עדיין, גם לא
בתפוח הגדול. היא היתה צריכה למהר לאסוף את אחיה ולחזור לביתה,
וקבענו שלמחרת היא תבוא לקניון קצת לפני שאני מחליף משמרת עם
דודי ('דיוויד' בניו-יורק) ואז נעשה משהו.
די הופתעתי כשהיא באמת הגיעה לשם, ועוד בזמן. עם טרנינג של
אדידס וחולצת טי-שירט פשוטה,
עם כיתוב Kill'em all, let God sort'em out!. אמרתי לה שאני
אוהב את זה והיא אמרה שזה מתוך איזה קומיקס שאחיה אוסף - הוא
קנה לה את החולצה כמתנה ליומולדת 19. לפי מצב החולצה הנחתי שזה
היה היומולדת האחרון. שש שנים הפרש זה לא סוף העולם, אם הייתי
מכפיל את זה בהפרש צפיפות הפיגמנטים שלנו הסיפור היה מקבל גוון
שונה. כמו כל בחור חרמן לא ייחסתי לזה חשיבות. שתינו קפה
בסטארבאקס, הלכנו לסרט באחד מתריסר האולמות שבקניון ואכלנו
מקדונלדס לסיום - דהייאקה לקחת את הסלט. החשש שלי התבדה
כששאלתי אותה והיא אמרה שהיא לא צמחונית.
אחרי שבועיים היה לי ברור לגמרי שסקס לא יהיה פה, ולמרות
ההצקות של החברים על ה"דייקה" (dyke = כינוי גנאי ללסבית והם
הסתלבטו על השם שלה בעברית) שמרנו על קשר, ונפגשנו פעמיים
בשבוע. השיחות איתה היה מרתקות, כל העולם של השחורים... היתה
פעם אחת שהשוותי בין הגטו שלהם לגטו של היהודים בגרמניה
הנאצית. לא היה לה מושג על מה אני מדבר עד שאמרתי Holocaust.
היא לא יכלה להפסיק לצחוק ברגע שהיא קלטה שאני ישראלי-יהודי
(תמיד היו לי בעיות עם ההגדרות האלה); בהתחלה היא חשבה שיש לי
איזה פגם דיבור מוזר בגלל שאריות המבטא שעוד היו לי משיעורי
אנגלית בחטיבה. היא אמרה שיחד אנחנו מייצגים בערך שני שליש
מהבעיות של אמריקה, ואם רק היינו קצת מקסיקניים זה היה מושלם.
הבנתי את זה לגמרי רק אחרי שסיפרתי לדודי והוא השווה את זה למה
שאשכנזי לבן כמוני יחשוב בארץ על שילוב של מרוקאי-ערבי-רוסי.
מגעיל. האמת שצחקתי כשהוא אמר לי את זה, ותהיתי עד כמה זה
נכון.
דברנו על הכל, כולל זיונים. היא כבר לא היתה בתולה ועניין אותה
לשמוע צד גברי בנושא. סיפרתי לה איך קפטן נבחרת ישראל בכדורסל
("We're not NBA material yet") פוצץ לי את הפנים עם כאפה לפני
עשר שנים; היא סיפרה לי איך היא ראתה קרב יריות מהקומה החמישית
ואח"כ הלכה לעזור לפצוע שהיה שכן שלה. הוא מת מיריות לחזה, היא
עצמה לו את העיניים והתפללה למרות שמאז גיל 13 היא כבר לא
הולכת לכנסיה. הסברתי לה על השירות הצבאי, אפילו הצלחתי להעביר
לה את חווית לבנון די טוב; היא סיפרה לי על ריקודים במועדונים
של היפ-הופ בהם "The only white you see is beer foam". סיפרתי
לה על הפעם הראשונה ששכבתי עם בחורה שהיתה מאוד אגרסיבית ואיך
לימים היא גילתה לי שהיא לסבית; היא סיפרה לי על אובדן בתולים
בגיל 16 ועל כמה מזל היה לה שהיא לא נכנסה להריון כמו חברה
שלה.
סיפרתי לה גם על דברים מפגרים, כמו שאני אוכל רבעי מסטיק ומדבר
לעצמי כשאני נוהג (בארץ, כי בניו-יורק אני רק בתחבורה ציבורית
ומוניות). היא אמרה שהיא דווקא אוכלת 2 מסטיקים ביחד, ומאז
שהיא הציעה לי הייתי לוקח ממנה מדי פעם חתיכה קטנה ולועס.
סיפרתי לה שבארץ הייתי ממלא לוטו קבוע פעם בשבוע, והיא שאלה
למה אני לא ממלא כאן אז הסברתי לה שאני בעצם עובד לא חוקי ואני
לא רוצה להסתבך.
"No prob", היא אמרה לי, "אני אקנה את הכרטיס, ואם תהיה זכייה
אני אממש אותה ואשמור 50% מהרווח". אמרתי לה שאני סומך עליה,
וש-10% זה מספיק. היא שוב צחקה את הצחוק העמוק שלה עם הצמות
שקופצות לכל הכיוונים וסיכמנו ש-25% מסכום הזכייה ישאר לה.
יומיים אחרי שנפגשנו מילאתי כרטיס, ושלושה ימים אחרי זה היתה
הגרלה וזכיתי. שני מיליון פאקינג דולר! זה היה ב-9.9, לא, לא
יומיים לפני "ספטמבר אילוונת'". התשיעי לתשיעי.
מיד לאחר שיצאתי מההלם הייתי מאושר לאיזה שעה, עד שהתחלתי
לדאוג. אפשר לקבל את הזכיה בצ'ק או ישירות לחשבון בנק, בזכיות
קטנות יחסית, עד 5 מיליון, אפשר לקבל בפעם אחת ולא בתשלומים.
אני לא רציתי לספק את השם שלי וגם לא מספר חשבון בנק לאיזשהו
גורם רשמי של ארה"ב, כדי שלא יעלו עלי ויעיפו אותי משם עם
שלילת ויזה לכל החיים. בגלל זה לא מילאתי שם לוטו, ההסכם עם
דהייאקה היה בעיקר בצחוק. לא ידעתי אם אני יכול לסמוך עליה כי
זה המון כסף, וזה לא שהיא ממשפחת מצוקה קשה. חששתי שהיא לא
תעמוד בפיתוי.
לא הלכתי לקניון מרגע שנודע לי שזכיתי. את השטיפה מהבוס תירצתי
במחלה ושיעולים. למחרת היא התקשרה לדירה ושאלה אם אני חולה
בשפעת שהתחילה להסתובב בעיר, ואם אני רוצה שהיא תביא לי משהו
לדירה היא רק צריכה את הכתובת. אז היה לי ברור שאפשר לסמוך
עליה - היא עבדה באיזו פיצריה ליד הבית שלה בזמן שהיא חסכה
לקולג' בווסט קואסט, ואם היא מוכנה לקנות לי מרק עוף כשאני
חולה... אמרתי לה שאני בסדר ונפגש בקניון אם היא יכולה. היא
שמחה לשמוע שאני בריא.
נפגשנו בקניון והראתי לה את הכרטיס הזוכה עם הפרסום של המספרים
הזוכים בעיתון שקניתי בערב הזכיה. היא החניקה צעקה עם יד על
הפה והעיניים שלה נפתחו כאילו היא טובעת. אחרי כמה שניות של
תדהמה היא חייכה חיוך מאוזן לאוזן וחיבקה אותי - "Congrats,
man! You're set for life!". הזכרתי לה שאני זקוק לעזרתה והיא
אמרה שאין בעיה, יש לנו הסכם. היא תממש את הכרטיס ואחרי
שיעבירו לה את הכסף היא תעביר מה שמגיע לי לחשבון שלי.
היא עשתה את זה ב- 11.9, ממש ביום השנה לתאומים, ויש בזה המון
סמליות שאני לא ראיתי אז, הייתי מסונוור לגמרי מהכסף. יומיים
אחרי זה, כשכל האבל המעושה ירד מהעיר והמשיכו עם עסקים כרגיל,
קיבלתי הפקדה בחשבון.
ארבעה מיליון וחמישים אלף שקלים חדשים. 'בת זונה', חשבתי
לעצמי, 'זה פחות ממיליון דולר!'. הרגעתי את עצמי ואמרתי שזה
עדיין סכום יפה, למרות שאם היא היתה לוקחת רק את ה-25% שסיכמנו
עליו זה היה כמעט 7 מיליון ש"ח, כשהדולר שווה לארבעה וחצי
שקלים. 'עם כסף כזה אני יכול לחיות באיזי מהריבית, מספיק עם
חו"ל'. מיד קניתי כרטיס לארץ מתוך שנים שקודחים לי בראש ש"אין
כמו בבית". לא היה מקום רגיל בגלל כל החגים אז קניתי מחלקה
ראשונה.
מעל האטלנטי, עם כוס שמפניה ביד, חשבתי על דודי שבכלל לא אמרתי
לו שאני נעלם, על דהייאקה שאפילו תודה לא אמרתי לה - בכל זאת,
היא היתה יכולה לשמור את כל הכסף לעצמה. חשבתי אם אני עולה
לצימר בצפון לסופ"ש עם או בלי איזו אקסית או ישר יורד לסיני
ונזכרתי שזאת תקופת החגים בארץ, ואולי כדאי שאני אצום כדי לכפר
על עוונותי - עם כל הכסף בבנק אי אפשר להיות יותר מדי זהיר.
חשבתי שבניו-יורק, שמתי את הכסף לפני ערכים חשובים באמת, ושזה
בכלל לא מזיז לי. חשבתי על אהבת חיי האבודה שעם הכסף הזה אני
יכול לחזור אליה והבנתי שאני כבר לא אוהב אותה, ושאולי בכלל
הייתי צריך להיות עם דהייאקה. 'היא אף פעם לא היתה עם גבר לבן,
ועוד יהודי שנימול, אולי היא היתה נהנית מזה', הרהרתי לעצמי
בזמן שילד צעקני התלהב מ"שרק 2" שהקרינו במטוס. חייכתי כשחשבתי
על "Puss in boots".
בנחיתה במדריד גיליתי שיש לי כמה שעות עד הטיסה לארץ, אז ישבתי
באינטרנט עם קפה. גיליתי שם ב-MSN כתבה על בחורה שחורה
בניו-יורק שזכתה בשני מיליון דולר בלוטו, ואחרי 30% שמס הכנסה
לקחו לה נשארה עם 1.4 מיליון דולר. היא אמרה שהיא תשמור רק חצי
מיליון ואת השאר היא תעביר לחבר קרוב, כמו שהם הסכימו מראש
למקרה של זכיה כיוון שהוא בעצם שילם על הכרטיס - היא אמרה שהוא
מפחד ממעקב של השלטונות בסגנון 1984.
השתעלתי מול המסך בפליאה. היא מילאה את חלקה בהסכם במלואו, זה
מס הכנסה שדפק אותי! ליתר דיוק, ה-IRS. ככה זה, יש רק שני
דברים ודאיים בחיים - המוות ומס הכנסה.
המשכתי לקרוא - הבנק דיווח על כך ל-FBI שפתח נגדה בחקירה לחשש
שהיא עוזרת לממן טרוריסטים מהמזרח התיכון. הם לא אהבו את
העובדה שהעברת הכסף בוצעה ביום השנה לפיגוע הגדול שקצת ניפץ את
הבועה האמריקאית של חסינות מפגעי שאר העולם, העיתונות התחילה
לחגוג על זה, והיא נשלחה למעצר. היה כתוב שהם בדקו והחשבון
אליו הועבר הכסף הוא במדינת ישראל, ויתכן ש"ישמש להכשרת מפגעים
של החמאס או ארגוני טרור אחרים שמושבם בישראל". את השם שלי לא
הזכירו, ואחרי שהוקל לי משהו, קראתי עוד - את הפרטים הרלבנטים
הם העבירו לגורמים המתאימים בארץ. 'זה השב"כ, שיט!', חשבתי
כשראיתי את הריבוע הקטן עם תגובה של "גורמים רשמיים בישראל" -
לפי הרישומים שלהם מדובר באזרח ישראלי ללא רקע פלילי, והחשש
שהוא אולי קשור לארגוני טרור "עקב שהיה ממושכת מחוץ לארץ" -
חרא, טיילתי בדרום אמריקה, לא בעיראק המזוינת! בשלב הזה הידיים
שלי כבר התחילו לרעוד באופן ברור וכמה תרמילאים אחרים באינטרנט
הביטו עלי - חלק בעניין, חלק כאילו אני פריק.
"בירור מול הורי החשוד העלה כי הוא לא יצר איתם קשר בימים
האחרונים וחבריו בחו"ל מסרו שהוא נעלם וברח". 'זונות, גם כן
חברים!' - האמת שלא אמרתי להם כלום לפני שנעלמתי, אבל בכל זאת.
ודודי?! יותר מכולם, חשבתי שידאג לי.
הרגשתי שזיינו אותי מכל הכיוונים. ה-FBI ביקש צו הסגרה עלי
מהשב"כ, שטען כי עלי להחקר ע"י גורמים ישראליים לפני כן, ובכלל
לא ברור איפה אני ומדובר בכישלון של קהילת המודיעין האמריקאית.
הנחתי שלא יעבור זמן רב לפני שהם יעלו על העובדה שקניתי כרטיס
לארץ. הכתבה התפרסמה לפני כמעט 4 שעות, כך שעד למחרת זה כבר
יהיה ברור. את החשבון שלי הם הקפיאו תוך שימוש בעובדה שמדינת
ישראל עדיין במצב חירום, דבר שנראה לי פשיסטי.
וככה התמלאתי צינה מול המסך עם הכתבה הזאת, כשבצד מהבהבת כל
הזמן הודעה על מחיר מבצע לויאגרה בספרדית. ניסיתי להרגיע את
עצמי - בעצם, לא עברתי על שום חוק, אני לא טרוריסט או סייען,
ואין מה לפחד. אז עבדתי בארה"ב באופן לא חוקי - מקסימום ישללו
לי את הויזה, נכון? את הכסף לא יכולים לקחת לי. אולי כן? פתאום
כל הרחמים שלי על החברים שטוחנים שנים בלימודי עריכת דין נעלמו
עם הרצון העז שצץ להבין במערכות החוקים הסבוכות של ישראל
וארה"ב. במיוחד בענייני כספים.
עכשיו אני בדרך הביתה, מעל הים התיכון. כמו העתיד שלי עכשיו,
שיתחיל בנחיתה בנתב"ג עוד כ-25 דקות, הים נראה שקט ושליו
מרחוק, כשבעצם מדובר בקילומטרים של מים מלוחים עם לחצים
שהולכים וגוברים לכיוון הקרקעית. לא אכפת לי מאחרים, לא אכפת
לי מאהבת חיי, לא ממשפחה או חברים. רק הדאגה לחיי ומה יקרה. יש
רק מילה אחת שחוזרת לי שוב ושוב בראש.
לא כסף.
לא דהייאקה.
לא אמריקה, ישראל, שב"כ או אפ-בי-איי.
חרא.
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.