[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







יולי ויצמן
/
זה כל הקסם

דיברנו בטלפון, היה נחמד.
מה הלאה? עכשיו צריך לקבוע פגישה.

המיקום של הפגישה ראשונה הוא קריטי, שלא יהיה המוני כדי שנוכל
לדבר, שלא יהיה רומנטי מדי, זה לא לפגישות ראשונות, לא סרט -
בסרט אי אפשר ממש להכיר והסיכוי לגלישת ידיים מהירה מדי גדול
ביותר.
אז הולכים על בית קפה? פאב?
אפשר ללכת לבית קפה, אבל כמה שעות אפשר לשבת על כוס קפה? נו,
אז מזמינים עוד קפה, וגם אז באיזשהו שלב המלצרית בוודאי תרמוז
בעדינות שהגיע הזמן לבקש חשבון (או שפשוט תניח אחד על
השולחן).
אז בית קפה זה נחמד, אבל אם יש כימיה ורוצים לבלות קצת יותר
ביחד זאת בעיה.
פאב אמרנו? בפאב אפשר לשבת המון זמן, לשתות ולעשות סנדביצ'ונים
חמודים מהבייגלה והחמוצים, ולדבר שעות.
לא הייתי הולכת על הפאב הקבוע שלי כי פגישת מחזור עם החבר'ה
בדייט ראשון היא סיטואציה מביכה למי שיושב איתי, בן הזוג שלי
לא מכיר את החבר'ה ואני מרגישה נבוכה כשאני צריכה להציג אותו
בפני מי שניגש לומר שלום.
איך לעזאזל להציג אותו? "תכירו, זה הבליינד דייט שלי"?
אז פאב שקט, שהסבירות להכיר שם מישהו נמוכה, יכול להיות פתרון
נחמד.

ישבנו בפאב, הוא עם הגולדסטאר הנצחית ואני עם האבסולוט שלי,
מדברים ונחמד, מזמינים עוד סיבוב של שתייה ולאט לאט, בעזרתו
הנדיבה של האלכוהול המחסומים נשברים.
אם נצא מתוך נקודת הנחה שהוא מוצא חן בעיניי, שהוא נראה לטעמי
ואני נמשכת אליו, מתחילות לצוץ שאלות בראש...
אני מוצאת חן בעיניו? הוא אוהב את איך שאני נראית? אני מעניינת
אותו? הוא רוצה בכלל קשר או סתם בא לו לבלות לילה ולהזיע בין
הסדינים שלי, או שיותר מזה?
נו מילא, נזמין עוד סיבוב שתייה ונראה מה יקרה אח"כ.
הוא יושב מולי, צוחק מהבדיחות שלי, מקשיב לסיפורים שלי ומשתף
אותי באנקדוטות משעשעות מהחיים שלו, הוא מסתכל בעיניים שלי
במבט מסוקרן ומתעניין ואני מתה שירמוז כבר - יש מצב או אין?
אז אני עושה לו עיניים. מנסה לגייס את כל השרמנטיות שלי
והמבטים העלק סקסיים שלי, נזכרת בטיפים של חברות, מקרבת רגל
מתחת לשולחן ונוגעת בשלו.
הוא הזיז אותה? נו מילא, לפחות הוא לא ברח לאזרבייג'ן במטוס
הראשון.
נבדוק אח"כ שוב ואם יזיז שוב נגיד יפה לילה טוב ונלך לטחון
איזה האגן-דאז קרם עוגיות.
לא הזיז אותה? יוהו! יש מצב שהוא לא שם לב שהיא שם או שאולי
במקרה בטעות הוא שמח שהיא שם ואולי מצאתי חן בעיניו.

מדברים, מדברים, צוחקים ושותים. הלילה מתארך והקסם פשוט זורם
בינינו (או ביני לבין עצמי, גם זאת אפשרות).
נו, אז הנחתי יד על השולחן, שיניח עליה את שלו, דאמט. אולי הוא
ביישן, אולי הוא מפחד שאני אחשוב שהוא רוצה רק סקס, אולי הוא
לא רוצה? לא... אין מצב שלא רוצה אותי. אוח, איזה תסכול.
באיזה שהוא שלב הראש מתחיל להסתובב בערבוב של האבסולוט עם
הציפייה המטורפת הזאת. מזמינים חשבון.
עכשיו שאלת השאלות... להציע לשלם חצי? לא להציע? לתת לו לשלם?
לא לתת?
נו, אני מוציאה את הארנק, זה רמז יפה ומתאים לכל אחת
מהאופציות.
רק שלא יגיד עכשיו ששכח את הארנק בבית. אוי גוד, שלא יגיד את
זה.
מתה על אלה, יושבים שעות איתך בדייט, שותים שמונה מאות כוסות
שתייה ואז מגלים ששכחו את הארנק שלהם בבית.
אז תגידו שזה קורה לכולם ושאנחנו בני אדם - פעם ראשונה מילא,
פעם שנייה זה סדרתי. כבר נתקלתי ב-ה-כ-ל.
או, יש לו ארנק. הוא מסתכל על הארנק שלי שמונח על השולחן ואומר
לי: "את על הטיפ, מתאים?". וואלה מתאים. גם הראה נדיבות
וג'נטלמניות וגם לא הוציא אותי אוכלת חינם.
קמנו ללכת, סלאלום קטן לאוטו, נסיעה קצרה והגענו לפתח הבית
שלי.
הוא ישאר באוטו ויחכה שאני אצא או שאולי יעלה בי חיוך ופרפרים
כשהוא יצא מהאוטו וילווה אותי לדלת?
הוא קם! הוא מוריד את החגורה! אני בעננים!

כמה מדרגות, ואני בהיסטריה.
להזמין אותו הביתה? אבל אני לא "בחורה שכזאת", מה הוא יחשוב
עלי? שאני קלה? אז לא להזמין? ואם הוא יחשוב שהוא לא מצא חן
בעיניי?
לא מזמינה. על הסגנון שלי אני לא מוותרת.
אומרים יפה שלום, אני אומרת שנהניתי מאוד, שהיה ערב מקסים. הוא
כמובן מסכים איתי, אומר  שהיה מצוין (אבל מה כבר יגיד? שאני
בהמה מכוערת ושעממתי אותו עד מוות?).
יש רגע כזה של מבוכה. תמיד יש את הרגע הזה.
הייתי מתה להיות לו בתוך הראש עכשיו, לדעת מה הוא חושב... האם
הוא מתלבט אם לנשק אותי? אולי הוא מחפש דרך מילוט מהירה?
הוא נישק אותי על הלחי.
על הלחי, דאמט.
מה זה אומר? שהוא מכבד אותי? שהוא לא רוצה שאני אחשוב שהוא
רוצה רק סקס? שהוא מתחמק? שהוא נגעל ממני? שהוא עייף נורא
נורא? אולי הוא בכלל החליט אחרי הפגישה איתי שהוא לא בקטע של
נשים יותר?
אמאל'ה, איזה פלונטרים בראש. זה לא עסק ככה.
אומרים לילה טוב - הוא הולך ואני נכנסת הביתה.

הוא יתקשר מחר?
הוא יחכה כמה ימים כדי לא להראות להוט ויתקשר אז?
הוא איבד את מספר הטלפון שלי?

הרי אין מצב שהוא לא רוצה להיפגש שוב.
אין מצב.
או ש... או שיש.





הוא התקשר!
אמנם לא למחרת, אבל הוא התקשר אלי.
לפני שהתקשר החלטתי שאני לא אעשה את זה שוב - אני לא אמתין כמו
מטורפת לשיחה, כבר התאכזבתי יותר מדי פעמים במקרים האלה,
חיכיתי וחיכיתי והשיחה המיוחלת לא הגיעה.
אני לא מבינה אנשים לפעמים, אם יש כימיה מטורפת ונהנים מאוד
בפגישה, ואם אומרים שיתקשרו, אז למה לא?
אני זוכרת שפעם הייתי בפגישה לא מוצלחת כל כך ובסיומה אמרתי לו
שהיה נחמד מאוד אבל אני לא מאמינה שיש עתיד להמשך בינינו ולכן
אני לא חושבת שכדאי שיתקשר.
זה פוגע? או אולי זה הוגן יותר?
בכל מקרה, ישבתי בסלון לראות את הפרק האחרון של מיכאלה, כשלפתע
הטלפון צלצל.
עכשיו... הפרק האחרון של מיכאלה, ואני בשיא המתח איך יגמר.
בימים רגילים הייתי נותנת לטלפון לצלצל ולצלצל, כי מי שמתקשר
אלי באמצע מיכאלה צריך להבין שבשעות כאלה המנוי אליו חייג לא
זמין.
אבל הרמתי את הטלפון, איזה כיף שהרמתי את הטלפון!

"מדיאה?" נשמע קול מהוסס קמעה מהצד השני (נו, לא ממש מדיאה אבל
הבנתם את הכוונה), מיד זיהיתי אותו, איך לא? חיכיתי לקול הזה
יומיים.
הן מביכות, שיחות כאלה, מאוד מביכות, מצד אחד העובדה שהוא
התקשר אומרת שמצאתי חן בעיניו אבל מצד שאני גם אני לא רוצה
להשמע להוטה ומתלהבת בטירוף (למרות שאני כן).
"היי, יאסון, מה שלומך?" ניסיתי להשוות לקול שלי נימה של
נונשלאנט רגוע ו"קולי", אני בספק שהצלחתי אבל הוא דיבר ואני
חלמתי וריחפתי, הרגשתי את עצמי מוצפת בשמחה, ולומר לכם? זה היה
שווה את הציפייה.
בשיחה שאחרי פגישה קל לי מאוד להיסחף לשיחה ארוכה ונעימה, הרי
הצעד הראשון נעשה, הוא הראה עניין ועכשיו אני פחות מתוחה, יותר
נינוחה ומשחוררת, יודעת שאת הרושם הראשוני שלי עשיתי ושאפשר
מפה רק להתקדם ברוגע.
אז קישקשתי קצת, יש לי נטייה לקשקש קצת כשאני מרגישה מוחמאת.
הוא לא קטע אותי בקוצר רוח, הוא היה מספיק סבלני ונחמד כדי לתת
לי לקשקש ועוד שיתף פעולה. הוא לא דברן גדול אבל כשהוא סופסוף
אומר משהו הוא אומר משפטים שעושים לי לחייך כל כך.

אחרי כמה דקות של קשקושים מצידי הבנתי שאני לא מסתפקת בחוש אחד
(שמיעה) והחלטתי שאני רוצה גם לראות עיניים. התגובות מתקבלות
בצורה שונה כשיושבים אחד מול השנייה.
אז קבענו פגישה נוספת, הפעם בלי כל הלחץ של "איפה", מצידי
שיהיה בתחנה מרכזית בתל אביב, אני פשוט אשמח להיפגש.
הלכנו על מין בר-קפה קטנטן כזה, מהמקומות האלה שיש בהם מספיק
חושך כדי ליצור אינטימיות, קיוויתי לקצת אינטימיות הפעם, אוי
כן, בהחלט קיוויתי.
קבענו ב-8 שמה, ואני כבר בשש וחצי נכנסתי למקלחת. קשה, קשה
לבחור בגדים לפגישה שנייה. מה הדילמה? אז ככה - סביר להניח
שמשהו במראה שלי בפגישה הראשונה מצא חן בעיניו, אולי הסגנון
ואולי כל החבילה, אז צריך לשמר את הקסם הזה, אבל מעבר לזה אני
רוצה לרמוז בעדינות שאני רוצה אותו. אוח. לא אוהבת מחשופים
גדולים, אבל רוצה בגד עם קריצה (והנה אני גם פה מתחילה לקשקש,
תעצרו אותי!).
נבחרו הבגדים, סידרתי שיער, איפור קל (כי אני אוהבת להיות כמה
שיותר טבעית כשאני יכולה), ועכשיו צריך לצאת מהבית.

אני מעדיפה להגיע עצמאית לפגישות הראשונות. זה אולי פחות נוח
ותמיד יש מצב שהמראה שעבדתי עליו עכשיו שעה בבית יתקלקל מעט,
אבל אני לא אוהבת כל כך את הסיטואציה של "הוא בא לקחת אותי",
ואני נכנסת לאוטו, ומה אז? נשיקה? חיוך? פשוט נוסעים? זה מביך
אותי ואני מעדיפה להגיע לבית הקפה הזה לבד, ואז יותר קלה
הפגישה, הוא יקום לקראתי ופשוט נרגיש איך מתאים לנו להמשיך
(שיחבק אותי בעדינות, זה ימצא חן בעיניי, ושיחייך, טוב?).

תמיד תהיתי איך זה עובד אצלכם הגברים כשאתם רואים את הדייט
שלכם מתקרבת.
אתם סוקרים אותה בוטום טו טופ? אתם מסתכלים על הפנים כדי לראות
את המבע? מה לעזאזל עובר לכם בראש?
התקרבתי אליו - הוא קם, נתן לי נשיקה קטנה על הלחי והציע
שנשב.
ישבנו וחייכנו, רגע של מבוכה כשאף אחד לא ממש יודע מה אמורים
לומר עכשיו, אני לא שונאת שתיקות אבל כשהן מתוחות ויש מילים
בקצה הלשון זה לא כל כך נעים, אז החלטתי לפתוח אני ואמרתי לו
שאני שמחה שהוא התקשר. הוא חייך, אמר לי ששמח להתקשר. הקפיץ
שבתוכי השתחרר קצת.

ישבנו שם בבית הקפה האפלולי הזה, דיברנו על היום שלנו, על
סרטים, על מוזיקה, על מה לא, זה בכלל לא משנה על מה דיברנו כי
הרי השיחה האמיתית בינינו היתה בעיניים, העיניים יודעות הכל
ואומרות הרבה יותר ממה שהשפתיים מעיזות להגיד, העיניים שלו
נצנצו, קראו לי, עשו לי פרפרים בבטן, תאמינו לי שהן נצנצו
בגללי? בגללי! אוח.
השעות עברו בלי ששמתי לב בכלל, הצצתי בחטף בשעון (ממש בחטף,
שחלילה לא יחשוב שאני חסרת מנוחה או רוצה לעוף משם - הדבר הכי
רחוק ממה שהרגשתי), עברו 4 שעות בלי ששמתי לב, וואי, 4 שעות של
שיחות עיניים וכמה כוסות אבסולוט. אני הרגשתי כאילו ישבתי שם
גג חצי שעה, מעניין אם הוא מרגיש כמוני.

התחיל להתרוקן בבר, ואני לא מרגישה בנוח בסיטואציות כאלה, אני
מניחה שגם הוא כי כמעט ביחד שאלנו אחד את השנייה אם אולי נזמין
חשבון. עוד פעם חשבון, מה עושים עכשיו? להוציא את הארנק? להציע
לשלם חצי? לשים שוב טיפ? אוף, הקטע הזה, לא אוהבת את הקטע הזה.
הרמתי את התיק מתוך רמיזה - הוא אמר לי: "בבקשה, אל", הנחתי
אותו בחזרה, מקווה שלא הבכתי אותו או לחילופין מקווה שהוא לא
התכוון לזה מתוך נימוס גרידא והתרגז כשהנחתי את התיק.
יצאנו משם, הייתי מסוחררת מהאלכוהול, קלילה כמו אוויר, הלכתי
על ענן.

בדרך לאוטו איבדתי מעט את שיווי המשקל וכמעט נפלתי עליו, הוא
תפס אותי (אחלה אינסטינקטים יש לבחור, ואחלה ידיים), וכשהייתי
קרובה אליו כל כך, כשיכלתי לשמוע את הנשימה שלו ולהריח את הריח
שלו (אהממ... מוצא חן), הרמתי אליו את העיניים לאט לאט. הוא
הוריד את הפנים שלו אלי, לאט לאט, מסתכל לי בעיניים - הרגשתי
שאני טובעת בהן.

ואז השפתיים שלו נגעו בשלי.

הזמן כמו עצר מלכת, חשמל התנפץ באוויר, בעיניים עצומות יכלתי
לשמוע את הזיקוקים סביבי. נשיקה כל כך רכה בהתחלה, כמו כנפי
פרפרים מרפרפות על עלי כותרת בבוקר מוקדם, ואז הלחץ מעט התגבר,
נצמדתי אליו, נשיקה ראשונה - שום דבר לא משתווה לנשיקה
ראשונה.
כשנפרדו השפתיים שלנו רעדתי קצת, זה היה רגע שכזה. הסתכלתי
עליו והוא חייך אלי, גם בשפתיים והכי הרבה בעיניים, חייכתי
אליו חזרה, בולעת אותו בעיניים שלי.
פתאום קלטתי שאנחנו עומדים באמצע הרחוב, מטר מהאוטו, בכלל
שכחתי איפה אני נמצאת לרגע. הוא הכניס כף ידו לשלי והלכנו
לכיוון האוטו.
בנסיעה הקצרה לכיוון הבית שלי התנגן ברדיו "It's a Kind of
Magic" של Queen, ממש כמו שיר בהזמנה, שתקנו בנסיעה - הפעם
שתיקה נעימה של לעכל את הרגעים שהיו קודם, שתיקה של להנות
מהקסם ולא להרוס אותו.

הגענו אלי הביתה, הוא יצא גם הפעם מהאוטו וליווה אותי אל
הדלת.
אני לא אזמין אותו להיכנס, אני לא אהרוס את הקסם הזה, נתקדם
לאט לאט, בייבי סטפס.
נשיקת לילה טוב שאחריה היה קשה לי לעמוד בלי להישען על
המשקוף.

מחר בטח יהיה יום מדהים!





מה יותר מתוק מאשר לקום בבוקר לעבודה, לשפשף את העיניים, להציץ
בנייד כדי לראות מה השעה ולראות שממתינה לי הודעת SMS, ככה,
בשביל בוקר טוב?
אז קמתי בבוקר וגיליתי שמחכה לי הודעה, עוד ישנונית פתחתי את
ההודעה שהכילה מילה אחת בלבד, מילה שעשתה לי את הבוקר ומילאה
אותי אנרגיות מדהימות.
"מתגעגע..." הוא כתב לי. כל כך הרבה קסם במילה אחת.

התחלה של קשר היא בכלל דבר קסום בעיניי. ההתרגשות לפני כל
פגישה, הפרפרים בבטן, הציפייה לכל הפעמים הראשונות של דברים
שנגיד או נעשה, האנרגיה הזאת שממלאת אותי בכל פעם שאני חושבת
על החיוך בעיניים שלו.
זה בכלל לא משנה אם יהיה לי יום מעפן בעבודה, אם הלקוחות שלי
ישאבו ממני את טיפת הנחמדות שעוד נשארה בי, אם הבוס שלי יצעק
עלי או אם אני אאחר לאוטובוס ואצטרך לחכות 40 דקות לבא אחריו.
אם ביום רגיל הדברים האלה יכולים להוציא אותי מדעתי ולהפוך
אותי לקצרת רוח, עכשיו שום דבר בעולם לא מצליח להרוס לי את
החיוך הפנימי הזה שכל הזמן מלווה אותי.
והנה הבוקר עם ההודעה הזאת, ידעתי שיהיה לי בוקר מדהים, שהשמש
תחייך אלי ותמתן את הטמפרטורות שלה לפחות עד שאני אגיע למזגן
בעבודה, ידעתי שהאוטובוס יגיע בדיוק שתי שניות אחרי שאני אגיע
לתחנה ושכל הלקוחות שלי יגידו לי תודה מקרב לב, ובאמת היום עבר
חלק, הגעתי הביתה בשעה סבירה ובדילוגים כי ידעתי שהיום מצפה לי
עוד פגישה אתו. עוד פגישה עם יאסון.

נפגשנו כבר כמה פעמים, ובכל פגישה הרגשתי את הקסם מציף אותי
וידעתי שאני אבודה.
זהו - הלך עלי, הוא כישף אותי (בצורה חיובית כמובן).
החלטנו שהולכים הערב לסרט. וסרט זה טוב כי יש חושך, וחושך זה
מצוין כשעדיין נבוכים מההתחלות האלה של לגעת ולגשש אחר התגובה
של הצד השני.
תמיד אפשר לקנות פופקורן ענקי ובטעות או לא בטעות להחליק כף יד
אחת בשנייה כששנינו בבת אחת שולחים יד לקחת מעט מהדלי (זה באמת
דלי, נו).
אז הגענו לסרט בדיוק בפרסומות בהתחלה, בחרנו סרט שלא אמור
להיות שמאלצי מדי כדי לא להעביר מסכת עינויים את יאסון אבל גם
לא גרסא מחודשת ל"מורטאל קומבאט" כדי שגם אני אצליח לגלות
עניין, איזה שהוא סרט שקיבל ביקורות טובות ושיש לו שם ממש
רומנטי.

הקולנוע היה יחסית מלא כי הסרט רק התחיל לרוץ על האקרנים, המון
זוגות ישבו שם, אני אוהבת לראות זוגות באים יחד לסרטים.
תמיד אפשר לדעת לפי ההתנהלות המשותפת שלהם באיזה שלב של הקשר
הם נמצאים...
אם רואים אותו סוחב דלי ענקי של פופקורן ושתי כוסות שתייה
ואותה הולכת לצידו בצעדים קטנים ומתיישבת בעדינות מעושה על
הכיסא, אפשר לנחש שהם בתחילת הקשר - אחרת היא הייתה סוחבת את
הפופקורן והוא את השתייה (ואולי זאת הברקה שלי שתלושה
מהמציאות, אבל ככה נראה לי), אם רואים אותם מגיעים ונמרחים על
הכיסאות בנינוחות אפשר לנחש שהיחסים ביניהם נינוחים וותיקים
יותר - הם כבר לא חושבים על הישיבה שלהם, על לשדר שפת גוף
נעימה, הם פשוט יוצאים ונהנים,  מכירים כבר את השטיקים אחד של
השנייה.
גם את השלב הזה אני אוהבת.
ויש כמובן את הזוגות המבוגרים יותר, שאתה יכול לראות בעיניים
הנוצצות שלהם ובהתלהבות את השמחה הבלתי נגמרת על ערב חופשי שקט
ורחוק מהילדים.

התחיל הסרט.
בבתי קולנוע יש משהו מרגיז.
מי לעזאזל עיצב ככה את הכיסאות של האולם, ככה שאי אפשר לחבק
אחד את השנייה באמצע הסרט? תמיד משענת הכיסא גבוהה מדי וזה
מאוד לא נוח בכתף, אז היד של יאסון בתוך כף ידי, מלטפת קלות,
מעבירה בה זרמים קטנים.
הסרט התחיל ממש נחמד, דמויות נחמדות, התחלה רומנטית אבל בטעם,
התחלתי לשמוח כי אחרי שיוצאים מסרט עם טיפה רומנטיקה האווירה
בהמשך הערב תמיד מוצלחת.
אבל הסרט התקדם וקיבל תפנית חדה... שנינו החלטנו במבט משועשע
אחד בעיניים לצאת מהסרט כשהתחילו להתעופף מכוניות על המסך.
היה נחמד לגלות שיש לנו גישה דומה לסרטים, שלא חייבים לראות את
הסרט עד הסוף אם הוא לא ממש מוצא חן, שזה בסדר לקום וללכת
באמצע.

בעוד אנחנו יוצאים מבית הקולנוע התגבשה במוחי החלטה מהוססת -
אולי נמשיך את הערב הזה אצלי בבית? נבוכתי לגמרי להציע אז
שאלתי בעדינות מה בא לו לעשות עכשיו.
יאסון הסתכל עלי עם העיניים האלה שלו, חייך ואמר שזה לא משנה
כי הוא נהנה בכל מקרה, זאת בהחלט הייתה התשובה הנכונה! שאלתי
אותו אם הוא רוצה שנלך אלי. אני בטוחה שהסמקתי בטירוף ושרעד לי
קצת הקול כששאלתי את זה, אבל הייתי ממש גאה בעצמי.
ראיתי שהוא חושב. ממש אפשר היה לשמוע את גלגלי המוח שלו
מסתובבים כשהוא עמד שם במבט מהורהר לרגע. מעניין על מה הוא
חשב...
אני, בפרנויות האופייניות שלי, כמעט התחלתי לחשוב שאולי אני לא
עושה לו את זה מספיק, או שהבכתי אותו נורא והוא ייבהל לי עכשיו
ויעלם.
אחרי מספר רגעים הוא חייך, לקח את היד שלי ואמר: "יאללה,
בואי".
הוא אמר "בואי"! הוא בא אלי! אני מתלהבת! אני מפחדת!
סידרתי כמו שצריך את הבית? אין לי בגדים מפוזרים? מה הוא יחשוב
על הבית שלי? מה נעשה אצלי? הערב זה הערב?

נכנסנו לאוטו כשאני מלאה מחשבות ושאלות ועם זאת מתרגשת כל כך,
הפרפרים בבטן שלי רקדו סלסה אחרי כמה הקפצות של קווארבו גולד,
נשבעת לכם.
הגענו אלי, חנייה מהירה ועלינו במדרגות אל הדירה שלי, להפתעתי
מצאתי את המפתח בתיק יחסית במהירות ולא נאלצתי כמו תמיד לפשפש
בתיק עד שמצאתי אותו, מין קטע כזה - תיקים של בנות, תמיד מלאים
בשטויות ולא מצליחים למצוא כלום כשצריך.

אני פותחת עכשיו את הדלת.
מבטיחה לעדכן מה היה.





יאסון נכנס לפני לדירה, וסגרתי אחרי את הדלת.
הדירה היתה חשוכה והדלקתי אור קטן בסלון, לא רציתי להרוס את
האווירה באור בהיר מדי.
מבט מהיר מסביב - הכל מסודר והבית נראה סביר. הוא גם הסתכל
מסביב, נבוך קצת לדעתי, הזמנתי אותו לשבת ושאלתי אם הוא רוצה
לשתות משהו.
"אני אשמח", הוא אמר, וכששאלתי אותו מה ירצה הוא אמר: "תפתיעי
אותי".

הלכתי למטבח, נזכרת בשמחה שעוד מעט ראש השנה, כלומר, יש לי
במקרר בקבוק שארדונה פרייבט קולקשן מצונן היטב, שארדונה זאת
השתייה האידיאלית לתת לו עכשיו, היין הזה תמיד עשה אותי קלילה
מעט ואולי אני אצליח לתקשר איתו גם עם כל הפרפרים האלה שיש לי
בבטן.
בקבוקי יין מייצרים בשביל שגברים יפתחו אותם. אין הסבר אחר
לעובדה שאף פעם לא הצלחתי לפתוח את פקק השעם המתסכל הזה. אפילו
שיש לי פותחן משוכלל כזה, אדום, עם שתי ידיות, זה אף פעם לא
הולך לי.
אם אני אביא את הבקבוק ואתן לו לפתוח זה יהיה בסדר, נכון? נו,
מילא - אין ברירה.
שלפתי שתי כוסות יין עם רגל ארוכה מהארון (היחידות שיש לי
בית), הוצאתי את הפותחן מהמגירה וחזרתי לסלון.

לפני שהוא קלט שחזרתי, בחנתי אותו מעט. הוא בדיוק ישב במין חן
שכזה על הספה הלבנה שלי, נינוח משהו, מעט שרוע על הספה אבל לא
מרוח. העיניים שלו בחנו את הציור על הקיר שמולו, תמונה שראיתי
פעם בחנות ולא יכלתי להמשיך ללכת בלעדיה. רואים בתמונה אישה
שרועה על מיטה, מבולגנת בתוך סדינים בכל הצבעים. תמונה מהפנטת
בעיניי.
הוא הסתכל עליה ובעיניו היה ניצוץ שלא ממש הבנתי, מרתק שכזה.
ביד שלו סיגריה והוא שואף את העשן אל ריאותיו ונושף אותו מעלה
אל התקרה בהנאה.

התקדמתי לעבר הסלון באיטיות כדי שיבחין בי, הוא סובב ראשו
לקראתי וחייך את החיוך הזה שלו, החיוך השובב הזה.
הוא קם כשהוא ראה את הבקבוק ביד שלי ולקח ממני אותו ואת
הפותחן. הוא הבריג הפותחן לתוך הפקק וניסה להוריד את צלעות
הפותחן כדי להרים את הפקק ולשחרר את הוואקום.
זה לא ממש הסתדר, אני מקווה שלא הבכתי אותו.
הסתכלתי עליו, מקווה שירגיש מספיק נוח וחופשי איתי כדי לצחוק,
הוא חייך חיוך גדול ואני צחקתי, האווירה נשארה נעימה כקודם, רק
הקרח מעט נשבר.
נאבקנו יחד מעט עם פקק השעם והבקבוק נפתח. יאסון מזג מעט יין
לכל אחת מהכוסות ולחש שהיין היה בחירה מצוינת.

התיישבנו על הספה הרכה, קרובים אבל לא נוגעים, במרחק של יד
מושטת. לגמנו לאט מהיין ושוחחנו על הסרט שהפסקנו באמצע, על
הלילה הסתווי הזה. החלון בסלון היה פתוח ויכלתי לראות שהשמיים
מלאים בעננים קלים, ענני נוצה, כמו קצף של ים.
היין נמזג בשנית והשיחה הפכה יותר ויותר קרובה, אינטימית, כמעט
בלחישה. התקרבנו מעט על הספה, ממש מרחק נגיעה קל, התחלתי להיות
מודעת יותר ויותר לכל שריר בגוף שלי, מין מתח שכזה, הנה יש לי
ידיים ורגליים ובטן וצוואר.
כל צחוק מתגלגל שעלה באוויר קירב את גופי אל גופו, כשצוחקים
הגוף מוטה קדימה והרגשתי מין זרימה חשמלית שכזאת אליו בכל פעם
שהתקרבתי יותר.

ואז יאסון הרים ידו והחל ללטף לי את העורף, בדיוק בקו בו
מסתיים השיער ומתחיל העור החשוף, צמרמורת החלה מתפשטת בגופי,
התמכרתי לתחושה והוא מצידו לא הפסיק.
בהתחלה במעגלים קטנים קטנים שהלכו וגדלו לאט, עוד סיבוב
והרדיוס גדל, עוד סיבוב והשרירים שלי נמתחים למגע ידו. הוא
התכופף אלי ושפתיו נגעו בשפתיי.

בו ברגע פרצה אש.

הלשון שלו, הידיים שלו, הריח שלו - אוי, הריח שלו! הסתחררתי
מהמגע ומהחשמל ונשאבתי כולי אל התחושות. אם הייתי צריכה לפרט
עכשיו בדיוק מה קרה ואיך לא הייתי יכולה, מין מערבולת אחת
גדולה וצבעונית, כמו בסדרות עתידניות כשהם נשאבים אל מערבולת
למימד אחר - כך הרגשתי. כמו בסטארגייט. הידיים שלו כמו היו בכל
מקום, הידיים שלי כמו בעלות רצון משלהן - נגעו וליטפו.

כבר לא היינו בסלון, באורח פלא הגענו אל חדר השינה, מרוכזים
אחד בשנייה, והעולם כולו יכול לחכות. העיניים שלו - הוא לא
הפסיק להסתכל עלי בעיניים שלו האלה, ואני לא יכלתי לראות כלום
חוץ מעיניים, רק לטבוע בכחול הזה ולא לרצות לצאת לעולם.
כמו צוללנים בעומק רב, שלא רוצים לחזור לפני המים, כך הרגשתי,
במים עמוקים.
ורטיגו שכזה.
שניות הפכו לדקות שהפכו לרגעים לא ברורים והאש להטה בינינו,
הרגשתי מחוברת אל עצמי ואליו, והמגע שלו פשוט סיחרר אותי
לגמרי.
הוא מצא בי נקודות שלא הייתי בטוחה שימצא, והוא הרגיש אותי -
את התגובות שלי, וזה בעצם עשה את כל ההבדל.
לא עוד פרטנר שבטוח שמה שהחברה שלו לשעבר אהבה, מתאים לכל בת
זוג אחרת שתהיה איתו במיטה, לא עוד פרטנר שפשוט רוצה להתפרק.
לא עוד פרטנר שחושב שאני לוליינית בקרקס וכל שלושה רגעים מזיז
אותי, מסובב אותי, הופך אותי, מעצבן אותי.
יאסון היה שונה. מיוחד, יוצא דופן. יאסון שם לב אלי.

ויאסון הטריף לי את כל החושים, מקרב אותי לאט לאט אל המטרה, אל
השיא.
והשרירים שלי נמתחו, ורעדתי, וחייכתי כמו מטורפת, ונסקתי מעלה
מעלה מעלה.
מי שהיה מסתכל מהצד היה בוודאי רואה שעולה ממני פטריה שכזאת,
כמו של פיצוץ אטומי, או זיקוקים. הרבה זיקוקים.
פתחתי את עיניי והסתכלתי על יאסון, מרוכז ויפהפה, עיניו
נוצצות, כולו שקוע בי, ראיתי את המבט הזה, המיוחד, בעיניים,
ברגע של לפני, וראיתי את החיוך המדהים בדיוק בדיוק כשהרגע
הגיע.

רגע קל של דממה, עכשיו אוספים את הנשימה. עינינו עצומות,
מחוברים.
חיבקתי אותו, להרגיש את הלב שלו פועם במרץ, לשמוע את נשימותיו,
להרגיש את כולו.
יאסון ליטף אותי לאט לאט, הרגשתי שלווה נהדרת.
שלחתי יד להדליק לשנינו סיגריה, הושטתי אחת אל יאסון ואחת
שאפתי אל שפתיי.
ככה התכרבלנו אחד בשנייה, נהנים מהרגע המחבר הזה.

תהיה מבוכה עכשיו? נוכל להסתכל אחד על השנייה בעיניים?
את זה אני מניחה שאגלה בקרוב.





ועברו ימים ארוכים. דוממים.
הטלפון דמם, לא צלצל, מדי פעם הייתי מתקרבת אליו, בודקת אם
הסוללה שלו טעונה, אם יש קליטה, אם הוא לא על השתקה. אבל הוא
פעל כסדרו, הרקע בצורת העין שעל המסך מסתכל עלי בהתנשאות כמו
אומר: "שוב נפלת לפח העתיק ביותר בעולם".
הסתובבתי בביתי כמו לביאה כלואה בכלובה, כמו מחפשת תכלית
להמתנה הזאת, מיישרת תמונות בבית, מסדרת את הספרים שלי בסדר
אלפביתי, מנקה שוב ושוב כתם עיקש על החרסינה ליד הכיור במטבח -
ללא הצלחה מרובה, יש לציין.

הוא לא התקשר, הוא לא מתקשר, הוא לא יתקשר.
נעלם יאסון, בלעה אותו האדמה. ברח.
בימים הראשונים ניסיתי להמציא תירוצים להעלמותו: הוא בוודאי
עסוק מאוד, עובד עד מאוחר, עייף מאוד, חגים, אולי אמא שלו קפצה
לביקור מפתיע ולא רוצה לעזוב, הוא נסע לחו"ל למשלחת של
גרינפיס, הוא נפגע חלילה בתאונת דרכים ושוכב חסר הכרה בבית
חולים ולכן לא מתקשר, הוא איבד את הקול ולא יכול לדבר, חייבת
להיות סיבה הגיונית!
לאט לאט השכלתי להבין שאין סיבה, לא צריכה להיות סיבה, הוא
פשוט לא רוצה להתקשר.

מטומטמת, פשוט מטומטמת. אני מטומטמת.
הוא הרי קיבל את שרצה, הוא כבש את פסגת ההר שלך, תקע בך את
הדגל שלו, ועכשיו את מעניינת אותו בערך כמו שבן-עשרה ממוצע
מתעניין במדיניות הכלכלית של ביבי.
עכשיו לכי תרימי מהרצפה את האגו הפגוע שלך, תסדרי אותו קצת
בקצוות החבוטים שלו, ותני לעצמך את הכח להמשיך הלאה.

כמו אוטומאט אני נשרכת לסלון, מושיבה עצמי על הספה הרכה, עוצמת
עיניים בחוזקה.
כשעוצמים עיניים חזק חזק רואים פתאום מאחורי העפעפיים המון
צבעים מסתחררים בורטיגו מטורף. אפשר להתמכר להרגשה הזאת, ואפשר
לקבל סחרחורת.
אז אני מתכרבלת בעצמי לכדור קטן על הספה, ונזכרת באותו הלילה
האחרון שיאסון היה אצלי.
הוא לא מיהר ללכת באותו הלילה, שכבנו באינטימיות מרובה על
המיטה וקשקשנו קצת, מדי פעם לטיפות קלות של ידי על בטנו, על
חזהו, מדי פעם הוא החליק לי נשיקה קטנה, דיברנו וצחקנו, קצת
מעורפלים עוד מהשרדונה המשובח ששתינו בתחילת הערב.
דווקא הסתכלתי עליו, לבחון את תגובותיו מדי פעם, והוא לא הסתכל
על השעון שלו, הוא לא נראה לחוץ לעוף מהדירה שלי, לא התלבש מיד
אחרי שסיימנו.
ועברו להן כמה שעות נינוחות בעצלתיים, כשבשלב מסוים שנינו
התחלנו לפהק ויאסון אמר שמחר יום ארוך ומוטב באמת שיזוז הביתה
לתפוס קצת שינה.

הוא התלבש לאיטו, הסתכלתי עליו שורך את נעליו ומסדר שיערו מול
המראה הקטנה בחדר השינה, לא רציתי להתלבש ועטפתי את עצמי בסדין
הקיצי שעל המיטה, לפני שהלך הוא נתן לי נשיקה ארוכה ורכה ואמר
שיתקשר אלי מחר כדי לומר לי בוקר טוב.
נעלתי את הדלת אחריו וחזרתי אל המיטה, שואפת לתוכי מעט מהריח
שהשאיר אחריו על הסדינים, עצמתי עיניים ונרדמתי במהירות.

למחרת קמתי בבוקר, בראש התנגן שיר קטן וקצבי, מצאתי את עצמי
בשגרת הבוקר שלי כשהכל זורם בקצב של השיר שבראשי. קצב מהיר,
סוחף, קצב של בוקר אחרי לילה מצוין. אבל ככל שהתארכו השעות
ושיחת הטלפון המיוחלת איחרה להגיע, כך הזדחל גם הקצב בראש שלי
עד שהפך לסלואו-מושן מעוות וגרוטסקי של ההתלהבות שהיתה בתוכי
בבוקר.
הרגשתי כבדה, מיותרת, המצאתי תירוץ לבוס שלי ועפתי הביתה שעה
מוקדם מן הצפוי.
הפקקים בדרך הביתה, הרעש הבלתי נסבל בתוך האוטובוס כשקבוצת
נערים עלתה והתיישבה בדיוק בספסלים שלפני. ההליכה הקצרה מהתחנה
אל הדירה שלי.
הייתי כל כך עייפה.

נשכבתי על המיטה שלי כשאפי קלט שאריות ריח מליל אתמול, הבטחתי
לעצמי לא להיות בחורה טיפוסית, בסך הכל עבר יום אחד והוא לא
התקשר. ביג דיל.
מחר הוא בטוח יתקשר, הוא לא אחד מאלה, יאסון שלי, הוא לא יכול
להיות אחד מהגברים האלה.

אבל גם למחרת הוא לא התקשר, וגם לא ביום שאחרי.
והנה עבר יותר משבוע והטלפון דומם, הנייד שותק ואני כדור קטן
על הספה בסלון.
המוח שלי מצווה עלי לקום מהספה ולשכוח את הכל, לקחת את עצמי
בידיים ולהבין שהשד לא כזה נורא, אז היתה לי חוויה נחמדה
והרווחתי לילה של תענוג ויופי טופי.
אבל הנשמה הפצועה שלי, הלב החבול שלי ובעיקר האגו המושפל שלי
מקרקעים אותי לספה.

מחר אני ארים את עצמי, מחר יום חדש.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
המלט לא אמר
אפילו לא פעם
אחת "להיות או
לא להיות".

לא מאמינים?

תפתחו שייקספיר
פעם בחיים, קטני
אמונה שכמותכם.



אד המתאבד חוזר
לבית הספר


תרומה לבמה




בבמה מאז 7/11/04 8:58
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יולי ויצמן

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה