זיכרון הילדות הכי רחוק שלי מחזיר אותי לימים בהם אני יושב
מכווץ בחדר שלי ואבא שלי עם סיגריה בזוית של הפה, לבוש בגופיה
לבנה עם שני כתמים מיוזעים מתחת לבית השחי, מכנסי אדידס קצרים
וכפכפים עירקיות שחושפות את אצבעות רגליו הארוכות. בידו הוא
אוחז את חגורת העור החומה שלו ומצליף באחותי ללא רחם. אימי
באותם רגעים נעולה בחדר השרותים צווחת ומייללת עד שנגמרות לה
הדמעות. הצרחות מקפיאות הדם של אחותי היו קורעות לי בכל פעם
מחדש את עור התוף וממשיכות לצלול פנימה לתוך הלב, צובטות אותו
בכל הכוח.

מכות רצח והצלפות החגורה גרמו לאחותי נזק הפיך, בלתי נסלח. בכל
מהלך ילדותה נאלצה אחותי להחליף בתי ספר באופן תדיר ולוותר על
הלוקסוס הזה שנקרא חברים. אמונה באנשים נשחק בכל הצלפה, בכל
מכה, בכל הרמת קול, עד שנעלם לחלוטין. כיוון שלא הייתה לה דרך
להתמודד עם המצב הקיים הייתה לעיתים תכופות בורחת ונעלמת למספר
ימים, אך לרוע מזלה מושבת בעל כורחה בליווי ניידת משטרה, הישר
לזרועותיו של אבי. הוא היה מודה לשוטרים על מציאת הילדה הסוררת
ומשיל בתוך כך את חגורתו ממכנסיו ומעביר מבט יוקד לילדה
המסכנה. אני תמיד הייתי מביט מהצד, מפוחד עד לשד עצמותי ויודע
שיום אחד גם תורי יבוא.

להורי הייתה חנות מכולת קטנה בשכונה. היו שנים שהמכולת הצליחה
מאוד וסיפקה למשפחתנו הצנועה פרנסה מכובדת. גם אם היה לנו חסך
בחום אנושי, הרי שבדברים חומריים יותר לא היה מחסור של ממש.
אבי שניחן בחוש עסקי מפותח והקפדה יתרה על שמירת החוק מעולם לא
עמדה לנגד עיניו, החל עם השנים להלוות כסף בשוק האפור ולעסוק
במסחר שנעלם מעיניו הבוחנות של רשויות החוק. בזכות ההכנסות
הצדדיות הללו רמת החיים הסבירה שלנו השתפרה אף יותר עם השנים
וחיינו חיי מותרות. לא אחת משך אורח חיינו הפזרני את עיניהן
הצרות של מספר מצומצם מתושבי השכונה, אלו הביטו בקנאה ברכוש
חדש שהיינו קונים ומסננים ברכה מבין שיניהם. אך למרות הכל אני
זוכר את רוב הכלים והמכשירים שלנו בבית היו שבורים.

הייתי בכיתה ב', כאשר הבאתי ציון לא טוב באחד המבחנים יום אחד.
אבא שלי צרח עליי שאני בושה למשפחה שלו והאשים את אמא שלי
בציונים הגרועים שאני מביא הבייתה. הוא הביט בי במבט מלא חימה
והצביע עם אצבעו לכיוון אחותי וקילל. כבר באותו ערב התעופפו
מעליי כמה צלחות וכוסות אשר למזלי הרב החטיאו את מטרתן. זו
הייתה הפעם הראשונה שהפכתי מטרה לאלימות הבלתי נלאית של אבא
שלי. אולם גם אם הסיטואציה עצמה הייתה מפחידה כשלעצמה, הציפיה
לה הפכה אותה לארוע נורא פחות משחשבתי שיהיה.

מאותו יום ארור, לא חדלו הסיבות שבעטיין נאלצתי לגונן על גופי
מפניו של אבי. לא היה זה משנה אם אלו היו ציונים שלא עמדו
בסטנדרטים האבסורדים שהוא הציב עבורי, האיחורים התכופים שלי
מבית הספר, `שפה מלוכלכת` שהשתמשתי או שלא התנהגתי כלפיו בכבוד
הראוי לו. בכל מקרה כזה הייתי סופג את נחת זרועו בהבנה, מתוך
אמונה כנה שבאמת נהגתי שלא כשורה. לא העזתי כלל לחשוב שכל
התירוצים שאבי היה מוצא בכדי להכות אותי לא היו ולא נבראו
ובוודאי שלא היוו כורח והצדקה למעשיו.

עם הזמן לא יכולתי שלא להבחין שאת אחותי, שהייתה חלשה ממני הוא
היה מכה חזק בהרבה ממה שהיה מכה אותי. במקרה שלה הוא לא היה
מהסס להשתמש בחגורתו ומצליף בה ללא רחם, לעתים אף ללא כל סיבה.
רק שנים מאוחר יותר הבנתי את הסיבה לכך - הוא פחד שאני אגיע
לגיל שבו אוכל להחזיר לו כגמולו ולכן העונשים שלי היו `קלים`
יחסית. את אמא הוא בחיים לא העז להכות. הוא לא פחד ממנה, היא
הייתה פחדנית ורכרוכית ומעולם לא ניסתה להגן עלינו ורק הייתה
מאיימת שיום אחד תעזוב אותו אם ימשיך להכות בנו ללא רחם.
איומים שתמיד התבררו כאיומי סרק. ובכל זאת לא היה מכה אותה.
הסיפור ששמעתי לא אחת מקרובים היה שבגלל אביה, סבא שלי, אותו
מעולם לא זכיתי לראות, שירא ממנו כל כך. סבי מעולם לא אהב את
אבא שלי שהיה פרחח לא קטן בצעירותו וניסה למנוע מאימי את
נישואיה עימו בטענה שאופיו יגרום לה לסבל כל ימיה עימו. ביום
חתונתם של הורי, הפסיק סבי להכיר באימי כביתו והתכחש לה
לחלוטין, לא לפני שאיים על אבי שאם תתלש שערה אחת משערות ביתו
בגללו הוא לא יבחל באף אמצעי על מנת לגרום לו להצטער על היום
שנולד.

החיים בבית לא היו קלים. המכות שחטפתי מאבי והסיוטים שמנעו
ממני שינה בלילות לא הציקו ולא כאבו לי לעומת מראה התדרדרותה
הגופנית והנפשית של אחותי. השהייה בבית הפכה עבורה בלתי נסבלת
ומכיוון שלא היו לה חברים היא נמשכה לאנשים בנסיון לברוח
מהמציאות האומללה שלה ובתקווה שיעזרו לה, אך הם רק ניטפלו אליה
וניצלו את מצבה הרעוע. בלילות שהייתה מגיעה הבייתה, הייתה באה
ומצטנפת אצלי במיטה ממררת בבכי ואני נשבעתי לה שיום אחד אני
אנקום, שיום אחד אני אהיה מספיק חזק בכדי להחזיר לו על כל מה
שעשה לנו והיא רק המשיכה לבכות וחיבקה אותי חזק חזק ואני
החזקתי את זרועותיה החבולות, מנשק את ראשה ,מתפלל לאלוהים
ומבקש שיחדל לענות אותנו.

מאז עברו מספר שנים ואנחנו התבגרנו מעט. אני השתדלתי לצאת
מטווח האש של אבא שלי ככל שיכולתי, אך לא יכולתי להפסיק להביט
חסר אונים מהצד ולראות את מצבה של אחותי הולך ונהיה רע יותר
מיום ליום. ההתוודעות להתמכרות שלה לסמים הייתה מכה כואבת
עבורי, גם אם בליבי ידעתי שהיא הייתה בלתי נמנעת. בשיחות
הספורות שיצא לנו לקיים באותם ימים כאח ואחות היא נהגה לספר
בעינים בורקות על הרגעים שבו היא לוקחת את הסם. הדקות הבודדות
הללו בהשפעת הסם יצרו כתם אור בוהק בחייה השחורים.

באותם ימים גם מצבנו הכלכלי החל לסגת ואבי נכנס לעסקי ההימורים
הלא חוקיים והסתכסך עם לא מעט אנשי העולם התחתון עקב חובות שלא
היה יכול לשלם ואופיו הקשה שלא עזר בשום מקרה. אימי הייתה
נתונה להתקפות ואיומים מצידם של כל אותם עבריינים להם היה חייב
כסף. יום אחד היא לקתה בהתמוטטות עצבים כללית ומאז הייתה יוצאת
ונכנסת לבתי חולים והפסיקה למעשה לתפקד כאם. אבי היה עדיין
מוציא את כל תיסכולו על אחותי שהייתה חוזרת מדי כמה ימים לבקש
כסף ומכה אותה מכות רצח.

יום אחד אבא שלי תפס את אחותי כשהיא גונבת כסף מהארנק שלו בכדי
לרכוש מנת סם. הוא נעל אותה בחדרה ללא מזון או שתיה ובתום
שלושה ימים הוא לקח שיפוד מתכת גדול וליבן אותו מעל לכיריים
וניגש עימו לחדר. אחותי ישבה בפינה בפנים חיוורות, רועדת בכל
גופה הכחוש ועינייה היו נפוחות ואדומות. הוא ניגש אליה ותפס את
ידה הימנית, זו שנטלה את שטרות הכסף והחזיק בה בכוח ואז הוא
הניח את הברזל המלובן על כף ידה. רק אלוהים מסוגל היה להבין
באותה שניה מנין היה לאחותי, שהייתה על סף אפיסת כוחות, את
הכוח להוציא צרחה מהדהדת כמו שבקעה מגרונה כשהמוט הלוהט נטמן
בידה. זה היה היום בו שרף אבא שלי את שאריות נשמתה של אחותי
לצמיתות והיא הפכה להיות רק הצל של אותו אדם שהייתה. אותו יום
היה גם היום בו החלטתי שאבי ישלם על מעשיו.

לפני הגיוס, כשהייתי חזק מספיק בכדי לעמוד מול אבי שכרתי דירה
בשכונה ולקחתי איתי את אחותי שבקושי זכיתי לראות אותה, משום
שיצאה ונכנסה למעצרים ומכוני גמילה מסמים. את אמא הייתי רואה
במספר ביקורים ספורים שהלכו ופחתו בבתי חולים. אבא שלי, שנותר
לבדו המשיך עוד לנהל את מה שנותר מחנות המכולת ומדי פעם היה
זוכה לביקורים של נושיו, מנסה להתחמק מהם בעיקשות ומבטיח
הבטחות חסרות כיסוי.

ערב אחד, בדרך חזרה מהצבא עברתי ברחוב שבו הייתי גר ובעודי
חולף על פני המכולת ראיתי שדלת הכניסה פתוחה ואין איש בפנים.
כמה צעקות עמומות משכו אותי לעבר החצר האחורית ואז נגלה לעיני
המחזה הבא: אבי היה שכוב על האדמה ומעליו שני גברים צעירים
וחסונים אחד מהם החזיק מוט ברזל בידו ושניהם הכו את אבי ללא
רחמים. חשבתי להסתלק מהמקום אבל אז אבא שלי קלט אותי וצעק
והתחנן שאני אבוא לעזור לו. "מיכה! מיכאל!", הוא זעק, "הם
שוחטים אותי. אל תיתן להם להרוג את אבא שלך". הסיטואציה הזו
הייתה זרה לי, לראות את אבא שלי חוטף מכות ובוכה היה כל כך
מוזר. בליל של תחושות פרצו מבפנים, הותירו אותי מבולבל ונבוך.
הדחף הראשוני שלי היה לומר לו שמגיע לו ולהסתלק משם, אבל אני
קפאתי על מקומי. הבחורים צעקו עליי לבל אתערב ואני הרגשתי לפתע
כל כך רע עם עצמי רק מעצם העובדה ששני זרים מכים את אבא שלי
ולי זה בכלל לא מזיז.

בתגובה אימפולסיבית דחפתי את המחסנית לרובה שלי וצעקתי על שני
הגברברים שאם הם לא עוזבים את אבא שלי אני יורה. הם הביטו בי
שניהם בתדהמה והפסיקו להכות את אבי. "אתה לא יודע עם מי אתה
מתעסק", סינן הבחור עם המוט ועשה לחברו סימן שהם סיימו את
מלאכתם וזה הזמן לזוז, לא לפני שהעיף עוד בעיטה לצלעות של אבי
שגררה יללה חנוקה. אבא שלי נותר על הקרקע מוכה וחבול, גופו לא
פסק לדמם, אך הדבר לא מנע מבעדו לזחול לעברי, כשהוא אינו מפסיק
למלמל מילות תודה. כשהגיע לנעל הצבאית השחורה והמטונפת שלי הוא
נישק אותה והביט לעברי בעיניי כלב, כאילו רצה לומר שהוא מצטער.
זה היה מאוחר מדי.

בעטתי בו בחזרה לקרקע והוא הביט בי כלא מבין. "אתה בטח לא חשבת
שאני אתן את התענוג להרוג אותך למישהו אחר?", פלטתי ביובש
ודרכתי את הנשק. אבא שלי המשיך להביט בי כלא מאמין בהבעה
המומה. כיוונתי את הנשק לראשו. לא היה שום סיכוי שאני אפספס
מטווח כזה קצר. חשבתי על זה שכדור אחד קטן יכול לפצפץ את
הגולגולת שלו והוא יקבל את העונש המגיע לו, הרי לאדם כזה אין
כל זכות מוסרית לחיות. הצדק יעשה רק עם לחיצה קלה על ההדק. זו
תהיה הנקמה שלי על החיים השפויים שהוא לקח מאחותי, על כך שגזל
מאיתנו את שנותינו היפות ביותר, את החלומות השמחים, את התמימות
ושמחת החיים שלנו כילדים. ואבא שלי, שהבין את כוונותי לא היה
צריך לומר מילה עיניו האפורות זעקו פחד ולפתע הן היו כה דומות
לעיניה של אחותי, עינים שראיתי באין ספור מקרים בעבר.

שיחררתי יריה אחת שהשמיעה קול נפץ מתגלגל. הכדור ננעץ באדמה
סנטימטרים ספורים מראשו של אבי ההמום ואני הסתובבתי והתחלתי
לצעוד לכיוון ביתי עם תחושת הקלה בלב ודמעות שלא מפסיקות לשטוף
את הלחיים.