השעה היא 12:00 בצהריים, ונשמע צלצול הפלפון. הצליל הפוליפוני
הגבוה החביב עלי, "כל השבוע לך" של החלונות הגבוהים, ואני
מזמזמת איתו "כל השבוע לך, לך... אם את איתי פה ואם אינך. אני
אוהב אותך..."
ועל הצג מופיעות שתי המלים המרגיזות "מספר חסוי".
ואני חושבת, מי זה יכול להיות? אולי מתקשרים מ"קופת חולים";
"הבדיקה שלך לא הצליחה כל כך, עליך להתייצב לבדיקה נוספת ביום
ד' בשעה 16:00," או "תגיעי  מחר, הרופא הבכיר צריך לשוחח
איתך," ואני חשה ברעד המטלטל  את גופי...
אולי זאת ה"נודניקית" ההיא מהבנק, פזית, שבעצם מראה, הופעתה
ואישיותה סותרות את המקובל בקרב עובדי הבנק... לבושה תמיד
בפשטות מעליבה, מכנסי ג'ינס דהויים, חולצת טריקו מהוהה, ועל
ראשה מתבדר שיערה המתולתל לא מסורק.
"ביצעת קניות מעבר למסגרת שלך," או "קנית בסכומים  גבוהים
מדי," ואני מנסה להסביר לה שנפלה טעות במחשבה של חברת
האשראי... "אני אקח לך את הכרטיס," היא מאיימת, ואני יוצאת
לרכוש תקליטור בחנות הדיסקים המקומית, וכמעט מנשקת את המוכר,
כאשר הכרטיס עובר במכונת האישורים...
ואני לוחצת על הsend ושומעת את קולו המתכתי הנעים והמוכר "אז
מה שלומך?" מרב תדהמה אפילו  לא הספקתי לשמוח, בחיי. ואני
מגמגמת "וואו, איך הגעת אלי?" והוא צוחק, (ואני יכולה "לראות"
את חיוכו מבעד לצג המכשיר) "יש לי מקורות משלי..." ואני נזכרת
מתי ראיתיו לאחרונה. כן, היה זה לפני כ11 שנה בבריכה, בחול
המועד סוכות, במסגרת "יום הכיף" שנערך שם. הוא ישב, כרסו
ה"טרייה" כבר השתרעה לפניו. שוחחנו, צחקנו, והוא תהה "מדוע
אינך מתקשרת?"
ומה עוד יכולתי לומר לו, שהוא העדיף לבחור בה כאשר ניסיתי
להתקרב.
והוא נאנח, "לא נוכל לשוחח הרבה, תיכף יבוא האח הגדול," והיא
אכן מופיעה, שערה השחור סתור על פניה, שולחת  אלי מבטי זעם.
והוא מטיח "חיה, בשביל מה באת לכאן? כדי להקניט אותי?" ואני
הפטרתי "להתראות," ועזבתי את המקום במהירות... וידעתי שהוא אבד
לי לנצח.
והנה עכשיו הוא מתקשר. "רציתי שניפגש ואולי נוכל להשלים את
החסר," אני מביעה את הסכמתי, ואינני שואלת עליה , ועל ילדיו
שהנם כבר בוגרים. ואני מביטה אל השמש המלטפת אותי בקרניה, ורצה
אולי אל אושרי החדש...
והצלצול נשמע שוב, והמלים  המרגיזות  מופיעות, ואני שומעת את
קולה המוכר "היי, הבדיקה שלך הצליחה הפעם... בואי בבקשה לקבל
את האישור".
"מספר חסוי" שהפעם מעודד.