נמאס להתחשב תמיד בכולם:
לעשות מה שההורים רוצים
להתנהג לפי נורמות
לא לפגוע בעצמך

לא לפגוע בעצמך?
כי אתה לא רואה זאת כפגיעה
אלא כפתרון
הפתרון היחידי שקיים בשבילך
הפתרון שיוביל אותך לשלווה

מאיפה תדע שזה נכון?
כי לא משנה לאן תלך, זה תמיד יהיה טוב מפה
אם תזכור את החיים או לא
אם תלך לגהנום או תהפוך לחמור!
זה עדיין יותר טוב מפה.

זה אומר שלך זה עושה טוב:
כן - סוף כל סוף תפסיק לסבול
או שאולי - יהיה לך סבל חדש
אבל בשבילך זה יהיה טוב ומושלם
אז למה שוב להתחשב בכולם?

למה?
כי החיים בנויים במעגלים
גם אם אתה בטוח שאתה לגמרי לבד
עדיין סובבים אותך אנשים
גם אם הם בטוחים שאתה לא מעניין אותם
כשתלך הם יבינו שטעו

אבל אותך זה לא מעניין:
אתה צריך אותם עכשיו! כשאתה כאן!
אנשים תמיד מעריכים דברים רק כשהם אינם!
אז יכאב להם ועולמם ישתנה
אבל יש גבול להתחשבות בכולם!

כל הזמן אנחנו רק מתחשבים, מתחשבים ומתחשבים.
מתי נתחיל לחשוב גם על עצמנו?
על החיים שלנו...
על מה שאנחנו רוצים...
האם אי-פעם זה יהיה אפשרי...?