אז ישבתי, ככה סתם, מול המחשב, אחרי 2 סיגריות, מנסה לעכל את
השעות האחרונות. חשבתי, מה כבר יעשה לי טוב?
אומרים שמכאב מגיעה הכתיבה הכי טובה, כזו שבאה ישר מהלב
הפגוע.
השעות האחרונות ייצגו את סיפור חיי, עוד אחד שנכנס לחיים שלי,
כובש, אונס את כל הרגשות היפים שלי, גורם לי להתמסר לתחושות
הכי עמוקות, הכי כמוסות שלי. ואז... פשוט עוזב.
לא. הוא לא קם ועזב, הוא לא הכין מראש, הכל היה טוב, אפילו
קיבלתי נשיקה ענקית ב-SMS. כן כן, ככה בערך 3 לילות לפני...
טוב נו, אז אני זו ששלחתי לו את הנשיקה ראשונה והוא החזיר, אבל
הוא החזיר אותה מכל הלב.. זה אומר משהו, לא?
ואז הוא החליט לשלוח עוד משהו ב-SMS... הודעה הזויה על זה שהוא
לא בטוח... שהוא צריך קצת זמן לחשוב...
אז אמרתי לו שאין לו מה לחשוב. כאילו, הייתי בשוק.
והוא מיד השיב: "זה לא פשוט...." "אני צריך עוד זמן".
אז נתתי.

חיכיתי... וחיכיתי... בעצם אני מחכה כבר כמה ימים לפני לאיזשהו
יחס. חשבתי שמשהו לא בסדר, אבל באגדות כמו באגדות, ציפיתי לסוף
טוב... כי היה טוב, באמת באמת טוב.
מאז החבר הראשון שלי שחיי בנויים על חרטות כלפיו, לא הרגשתי
כ"כ נכון. אפילו קניתי סט לביש יפה כזה, שיהיה למקרה הצורך.
ואז זה נגמר. הוא אמר שהיה לו ממש כיף, כאילו שמעניין אותי
שהיה לו ממש כיף... "זה אינטואיציה, את יודעת... עדיף שאני
אהיה לבד.." הוא חשב שקניתי את זה... ברור שמשהו קרה.
לא מתנהגים בצורה כ"כ ברורה ואח"כ זורקים בגלל אינטואיציה...
שטויות.
נו, אז נשברתי, ירדו לי קצת דמעות, כאב לי, היה לי רע, התקשרתי
לידיד שלי להתנחם, הוא אמר לי שיהיה בסדר... יהיה בסדר. איזה
משפט מטומטם.
ברור שיהיה בסדר, אם זה לא זה אז זה לא זה, נכון?
ה"אחד" יופיע מתישהו, לא? ...לא?
"יש הרבה דגים בים. מה את נתפסת ככה למישהו? בא'נה, הוא ממש
הצליח לשבות אותך, הא...?"
ואני רק חושבת לעצמי... כן... הוא פשוט הצליח לשבות אותי, זה
הרגיש כ"כ נכון... מאז הראשון כלום לא הרגיש נכון כ"כ, והיו...
כן, היו עוד הרבה.
אולי בגלל שלא נתתי לו? אולי אני לא מספיק מושכת. אולי עדיף
שאני אפסיק לחשוב...
ישר מחקתי את כל ההודעות שלו, אפילו את מספר הטלפון שלו.
שייעלם לי מהחיים. אולי אם אני פיזית אמחק אותו הוא ייעלם.
אפס כזה, חבל על הזמן, פשוט אפס.
אח... אבל איזה אפס...

אנחנו הבנות, מכה, פשוט מכה... זורקים אותנו לכלבים אחרי תקופת
אשליה ממושכת: "אני מתגעגע אלייך... איזה כיף שנכנסת לי
לחיים... בדיוק לך חיכיתי..." נשיקה אחת במצח ואנחנו
נמסות....
איך זה שלכל סיר יש מכסה, ואז, כשהסיר פוגש את המכסה שלו והוא
מתיישב עליו כ"כ כ"כ טוב, פתאום הוא מחליט להתעקם בצורה כ"כ
חדה שהוא לא יכול לשבת יותר עליו? איך? ככה פתאום...?
אז מה יש עוד להגיד? יהיה בסדר, אני אשב לי ככה, ארחם על עצמי
קצת, אצא לסיבוב בים, אוריד עוד כמה דמעות, אתהה על גורל החיים
שלי... ארד על איזה סניקרס או פסק זמן, ככה בשביל ההרגשה
הטובה... אצא להשתכר עם החברות... בקיצור, כל הטקס.
אולי בסוף הוא יגיע... אולי יום אחד המכסה לא יתעקם...