עומדת בנקודה חלולה שבה המחשבה היחידה שעוברת בראש היא כמה
שהתבגרתי.
וכן, לא מיציתי את כל מה שיכולתי, וכמות הדברים שהייתי רוצה
שיראו אחרת צפה פתאום.
ומסתכלת אחורה, ורואה את כל מה שעברתי ורגש של עצבות ממלא את
החלל.
וכמה שהכל יפה היה יכול להיות הרבה יותר מזה.
ואין לזה תנאי, כי אני לא יודעת להצביע על דבר מסוים שחוסם
אותי בדרך לאותה שלמות, אבל אני יודעת שהוא נמצא.

אני בסך הכל ילדה, שכמה שהיא מאופקת היא לא רוצה להתבגר, לא
רוצה לקבל את האחריות שאתם מציעים, ולא רוצה לעמוד בגבולות
שאתם מציבים.
כי בדרך הזו היא רואה איך לאט לאט היא מאבדת את היצירתיות ואת
ה"היא" הכל-כך יפה והכל-כך אחרת שנמצאת בתוכה.
את אותה ה"היא" שהאמינה שתגיעה רחוק.

את אותה ה"היא" שנמצאת שם כדי להזכיר לה כמה היא אחרת וכמה היא
מיוחדת, ואותה היא - כותבת עכשיו מתוכה את המילים שאת קוראת
ומחזירה אותה למקום שבו חולמים לנצח, שבו יש מנגנון הגנה מפני
הייאוש, למקום שבו את כל כך שלמה.
הדלת פתוחה... ואם את עומדת באותה נקודה חלולה, מבולבלת ולא
יודעת לאן...
התשובה היא - לכאן.

18.9.04 - קיבלתי צו ראשון והרגשתי זקנה פתאום, והתחלתי לוותר
על החלום, ונזכרתי כמה חשוב לחלום, ולמרות שאני כבר גדולה,
לעולם לא לוותר עליו! ולהאמין שיום יבוא והוא התגשם... אמן!