אני תמיד רציתי להיות איתה, מאושר.
אבל אז הכל קרה הפוך.

מי מאיתנו לא רצה פעם להחזיר את הגלגל אחורה? חבל שאנחנו לא
קוסמים - אילו היינו, כנראה כולם היו מאושרים. לא היינו מכירים
את המילה "עצב", לא היינו בוכים, רק מחייכים.
כבר הרבה זמן לא ראיתי את עצמי מחייך והכל בגלל הרגש היפה הזה
- אהבה, הוא הורג אותי יום אחר יום, הוא גוזל ממני את טעם
החיים.

איזו טעות עשיתי - דחיתי בת אדם שכל כך אהבה אותי. עכשיו אני
מצטער. אילו הייתי מסכים להכיר אותה לעומק, כמו שהיא רצתה
שאעשה, הכול היה בטח שונה עכשיו ולא הייתם קוראים את המכתב
הזה. הוא לא היה נכתב ואני - הייתי לצידה, מאושר.
אני נזכר במילים שלה - "אני אוהבת אותך" ונזכר בי - מחייך, לא
יודע מה להגיד. התרגשתי, הרי תמיד נעים לשמוע דברים כאלה. אבל
לא יכולתי להחזיר לה אהבה. לא אהבתי אותה. בשבילי היא היתה רק
ידידה. לא יותר.

אהבתי את האופטימיות שלה. היא המשיכה לנסות, לא ויתרה -
"בבקשה! בוא נתקרב יותר זה לזו!". לא רציתי. למה? אני באמת לא
יודע. להתקרב? חשבתי לעצמי אז - בשביל מה? הרי אנחנו ידידים.
כבר קרובים, מכירים מספיק.
למרות שהייתי נחמד, כבר לא יכולתי לסבול אותה עוד. היא רדפה
אחרי - כך לפחות היה נדמה לי. נדנדה לי. היא התחילה אפילו קצת
להפחיד אותי. כאילו שיש לה אובססיה אלי!
יום אחד כבר לא יכולתי להתאפק עוד ואמרתי לה את כל מה שאני
חושב. רבנו. לא הרגשתי בנוח עם זה, אני לא אוהב לריב, אבל ככה
יותר טוב. קיבלתי בחזרה את השקט והשלווה שלי.

ועכשיו כשאני רחוק ממנה אני פתאום מרגיש כאילו היא קרובה,
מרגיש את האהבה שלה. מי יודע, אולי אני כבר לא חי בליבה, אולי
בלילות היא כבר לא חולמת עלי, אני כבר לא נמצא במחשבות שלה.
רק רציתי שתדע - אני מתגעגע אליה. בחיים לא חוויתי כאלה
געגועים. היא חסרה לי. אני פאזל, וחלק גדול ממני איננו.
רוצה שוב להביט בעיניה שהשמש זורחת ושוקעת בהן. עמוקות, מלאות
אהבה. לא הבטתי בהן אז ועכשיו אני רוצה.

אין מילים בעולם הזה בשביל לתאר את הרגש שיש לי בפנים, עמוק
בתוך הלב. האהבה באה אלי באיחור, הבנתי שאני אוהב אותה רק
כשהיה כבר יותר מידי מאוחר. ואני שונא את עצמי על כך שזרקתי
לפח את המתנה שאלוהים הגיש לי.
היא היתה המתנה הכי גדולה. האהבה שלה כלפי, הרגש הזה שלא כל
אחד מסוגל לחוות. ואצלה היא הייתה עצומה. אני נזכר בדברים
המגעילים שאמרתי לה כשרבנו, ולא מבין איך הייתי מסוגל להוציא
אותם מפי.

למה אי אפשר להחזיר את הזמן? למה? הכל הייתי נותן בשביל לחזור
עכשיו לאחור. אולי תחשבו שמה שכתבתי חסר חשיבות, שטות, אהבת
נעורים חולפת, אבל אני יודע שהרגש שאני חש בתוכי הוא אמיתי, לא
משהו שעובר.
למרות שאני מבין שאי אפשר להחזיר כלום, אני מתפלל בלילות -
מבקש אותה בחזרה ואני יודע שמתישהו, יום אחד, היא ואני נהיה
יחד. אני מאמין שהחלומות מתגשמים.

ודבר אחרון - תנו צ'אנס למי שאוהב אתכם. תכירו אותו גם אם אתם
חושבים שאתם כבר מכירים אותו מספיק. תמיד יהיה משהו שלא ידעתם
עליו קודם. משהו שיכול לגרום לכם להתאהב בו. בבקשה - לפחות
תנסו.
(אל תאבדו את התקווה ואת האהבה כלפיו, אני כבר עברתי את זה וזה
כואב בסוף.)