אני בוכה.
הולכת ובוכה.
יושבת ובוכה.
שוכבת ובוכה.
ואין לי סיבה.
זה לאו דווקא מבחוץ. אלא מבפנים.


בוכה. עד שכבר אין לי כח.
עד שאני אתמוטט. ולא יהיה לי רצון לחיים. לא יהיה לי איכפת.
וכשלא יהיה לי איכפת, לאף אחד לא יהיה איכפת.
וגם אם יהיה איכפת, זה לא משנה,
כי בסופו של דבר רק אני יכולה לעזור לעצמי.

אני מודעת להכל.
לכל הבעיות שיש לי, או לפחות לרובן.
אבל הבעיה הגדולה מכל, היא שאני לא יכולה לעשות עם זה כלום.
אין לי כח נפשי. אין לי כח נפשי להמשיך.
להמשיך לחיות...