אשקוט, שניות אחרי שמילתך האחרונה נמסה מחום השמש.
ורק אפשיט מעליך את מבטי, בתקווה שגם אני אפול קורבן עמום
לעומס החום.

אניד את שפתיי, בכבדות מסויימת , לומר את מיליתי האחרונה,
אך נדמה היא
קפאה להברות חסרות תוכן ונעלמה באויר.
גם אני רוצה, לקפוא כלכך , עד שלא ארגיש.

מעיפה מבט, עכור במעט אליך, ואתה מגרגר לכיווני.
קידות של הנאה מפוקפקת, ולעולם לא אדע אם הן היו לכבודי.

ואתה עוטף בידך את ההברות הקפואות, אך שובר אותן
בלא ידיעה אני אניח
כי נוצרו בעדינות שלעולם לא תכיר.

ותפסע לעברי, בהבעה מצוחצחת מכלל רבב של אשמה או בכי
ותעטוף את גופי הקר, אך הנה הוא נסדק בין זרועותיך
כי עשוי הוא מעדינות שאתה כנראה, אף פעם לא תכיר.