ברגע זה היא הצליחה ממש להרתיח אותי. אם יש דבר אחד שמקומם
אותי ומצליח להוציא אותי לחלוטין משיווי משקל, הוא השימוש
הארסי הזה בשפה. שימוש כה אכזרי וקר, שרק נשים, בעת זעם,
יודעות כיצד לבצעו.
רק הן יודעות איך אפשר להוציא גבר משיווי משקל, ולגרום לו לאבד
את העשתונות תוך חלקיק שניה. לגברים, לעומת זאת, בניגוד למה
שנדמה לרבים, אין את היכולת הזו. אנחנו יכולים לשלוח חצים,
אנחנו יכולים להעליב, אנחנו יכולים לפגוע, אבל עוד לא נולד
הגבר, שהצליח לפורר
את האגו של האישה במספר מילים.

"אין לך מה לומר?" היא שאלה בארסיות, מנערת אותי ממחשבות ההרס
שחלפו בי.

"מה יש לי כבר לומר... את עוזבת," אמרתי במרירות, מנסה שלא
לאבד שליטה על עצמי.

"טוב..." היא אמרה בקול נעלב, ועצרה לרגע. "אני מבינה שלא
איכפת לך ממה שקורה, אז באמת לא משנה, תשכח מזה..." היא הוסיפה
בקול קוצני, שהרתיח את דמי.

"מה את רוצה ממני? מה את רוצה?" צעקתי. "הרי אני מוכן לעשות
הכל בשבילך, ולך לא איכפת!" התחלתי לאבד שליטה.

היא הרימה את גבותיה, ועטתה על פניה פרצוף זועם. "אתה קורא
לעצמך גבר? יא חתיכת סמרטוט, איזה מן גבר אתה? איזה גבר נותן
לאישתו ללכת ככה?" היא צעקה בקולי קולות, כמתעלמת לחלוטין ממה
שאמרתי.

זה הספיק לי. בשנייה אחת, מבלי שיכולתי בכלל לשלוט עליה,
התרוממה כף ידי הימנית, והנחיתה סטירה מצלצלת על הלחי השמאלית
שלה.

שקט מוחלט שרר לפתע בבית, שקט מופתי. שנינו קפאנו על מקומנו.

מעולם, בכל ארבע עשרה השנים שאנחנו ביחד, לא הרמתי עליה יד.
האלימות הפיסית היחידה שהחלפנו, הייתה כאשר היא תקעה לי אגרוף
בבטן באמצע בית החולים, ברגע שאמרתי לה, שאבין אם תעזוב אותי,
לאחר שהתברר שאני לא יכול להיות אבא, בגלל בעיה גנטית סבוכה.

"...אם אתה לא יכול להיות אבא, אז אני לא יכולה להיות אמא!"
היא צעקה עלי בזמנו בבית החולים, בעודה מנסה להשתלט על
דמעותיה. "...אם אתה לא יכול להביא ילדים, אז אני לא יכולה
להביא ילדים. אחרי כל הזמן הזה, אתה עדיין לא מבין? אם זה אכן
המצב, אז אנחנו, אני ואתה, לא יכולים להביא ילדים. הייתי בטוחה
שהפנמת את זה כבר... איך אתה יכול להוציא מהפה מילים כאלו?"
היא שאלה אז, וגרמה לי להרגיש כגבר המאושר ביותר עלי אדמות.

ובאמת, איך יכולתי? המחשבות על המכה ההיא ועל מה שאמרה, שברו
את ליבי בשנית. רכנתי על הברכיים, טמנתי את פניי בכף ידי
הימנית, והתחלתי לבכות. הייתה זו הייתה הפעם הראשונה מזה שנים
רבות, מאז ההלוויה של אבא, שנשברתי ובכיתי כך.

כל המעצורים וכל המחסומים נשברו כלא היו. כילד קטן, ישבתי
באמצע הסלון, ובכיתי. ציפיתי לשמוע בכל רגע את קול המפתח הנכנס
למנעול הדלת, אך במקום הצליל הנורא הזה, שמעתי את קולה הענוג
של חגית, חגית שלי. "אני מצטערת..." מלמלה היא בקול חנוק,
והתחילה ללטף את שערי. "אני לא התכוונתי, באמת..." הוסיפה,
ונתנה לדמעה לחמוק מבין
עיניה.

אבל אני, אני המשכתי לבכות. לא בכיתי על המכה, ולא בכיתי על
הדברים שאמרה. כעסתי על עצמי, שנתתי לה הזדמנות לארוז חפצים
ולהתכונן לעזוב. הייתי צריך לשמור עליה מן ההתחלה, על האהבה.